Archive for the ‘קו א’ Category

בבא קמא – דף ק"ו עמוד א'

12/16/2010

תדע [שאם אין החפץ בידו תולים שהתכוון להשתמט עד שיביאנו ולא לכפור כדי לגזול אותו ואינו נפסל לעדות], דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות [תולים שאין בידו מעות ומשתמט עד שיהיו לו מעות] בפקדון פסול לעדות. [שהרי הוא בידו ובוודאי כוונתו לכפור כדי לגזול. ואם כן דווקא כשהפקדון בידו ואל כשהוא באגם וכמו שהעמדנו לעיל.
רש"י: דאמר רב אידי הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות, דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות – ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי [שאומרים העדים] דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה [שבאותה שעה שכפר לו אחז בידו] ומפסיל אף על גב דלא אשתבע, דאי [שאם] באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון]

והאמר אילפא שבועה קונה. שבועה היא דקניא אבל כפירה לא קניא? [שבועה קונה – קא סלקא דעתך להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר. רש"י.
וקשה על רב ששת שאמר שכפירה בפקדון אף בלא שבועה מחייבת באונסין כגזלן]
הכא נמי דקיימא באגם. [וכל שלא נשבע אין זו כפירה שתולים לומר שהוא רק משתמט שלא יאמר לו הבעלים להביאה מהאגם מייד ורצונו להביאה כשיהיה לו פנאי]
ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] מאי שבועה קונה, כדרב הונא. דאמר רב הונא אמר רב 'מנה לי בידך' והלה אומר 'אין לך בידי' ונשבע, ואח"כ באו עדים פטור, שנאמר: (שמות כב, י) [כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה. שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו [השבועה. רש"י] וְלֹא יְשַׁלֵּם] "ולקח בעליו ולא ישלם" כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון. [ואיבעית אימא שבועה קונה – דקאמר אילפא לגמרי קאמר, דתו לא משלם כדרב הונא. רש"י.
הפסוק לא מדבר כשבאו עדים, ויש לומר שהשומר פטור מלשלם אם נשבע כיוון שנאמן בשבועה, אבל אם באו עדים אחר כך והתברר שנשבע לשקר ישלם. אמנם רב הונא מחדש שהשבועה היא כמו תשלום שנאמר על השבועה "ולקח בעליו" דהיינו שלוקח את השבועה במקום תשלום. וכיוון שכבר קיבל את השבועה הרי זה כאילו שילם לו השומר מה שחייב לו ואם אחר כך באו עדים אינו משלם שוב. עיין ביאור בעומק עניין זה בבבא מציעא ב' ב' במה שכתבתי לבאר שיטת התוספות שעד אחד מסייע פוטר משבועה]

גופא, אמר רב הונא אמר רב 'מנה לי בידך' והלה אומר 'אין לך בידי כלום', ונשבע, ובאו עדים, פטור. שנאמר "ולקח בעליו ולא ישלם", כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון.
אמר רבא מסתברא מילתיה דרב במלוה דלהוצאה ניתנה
[ובעיא [וצריכה] תשלומין ואיכא למימר [ויש לומר] דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם. רש"י. גוף המעות עצמן ניתן ללווה להשתמש והן שלו לגמרי, והממון שיש למלווה עליו אינו אלא חוב, ויש לומר שנפרע את חובו במה שנשבע לו] אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי [ברשות בעליו עומד. רש"י: ואין כאן "ולא ישלם" דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא [שהרי בכל מקום שהוא של בעליו הוא]. עד כאן רש"י. בפקדון החפץ שייך לבעלים וגם נחשב ברשותם שאינו כמו גזילה שיצאה מרשות בעלים, ואם כן גם אם נשבע לו השומר כיצד תפקע בעלות הבעלים מהחפץ]. והאלהים [לשון שבועה] אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא בפקדון כתיב [גבי שומר שכר. רש"י].

יתיב [ישב] רב נחמן וקאמר להא שמעתא [דרב הונא. רש"י].
איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן
[משנה לקמן ק"ח ב']: "'היכן פקדוני?', אמר לו 'אבד', 'משביעך אני' ואמר אמן [עניית אמן כשמשביעו נחשבת כשבועה], והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם את הקרן [וכפל לא דאין כפל אלא בטוען נגנב [גזלן לא משלם כפל אלא רק גנב או שומר שטען נגנב ובאו עדים ששיקר], וחומש ואשם נמי [גם] לא שייכי אלא כשהודה דכתיב בגזל הגר "והתוודו". רש"י]. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם". [הודה מעצמו – לאחר שבועה. קתני מיהא [על כל פנים] רישא משלם קרן על ידי עדים, וקשיא לרב דאמר כיון שנשבע לא ישלם אפילו באו עדים. ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב דהא כתיב והשיב את הגזלה ובנשבע והודה משתעי קרא [מדבר הפסוק]. רש"י.
אם הודה חייב לשלם לו מדין כפרה ומזה לא נפטר במה ששילם לו את השבועה גם אם מדין השבת גזילה נפטר בשבועה. וכמו שכשנשבע והודה לא נפטר מתשלום אם אמר לו בחמץ הרי שלך לפניך אע"פ שמדין השבת גזילה נפטר בזה. עיין תוספות דיבור המתחיל איתיביה שפירשו דלא כרש"י, ובספר תורת חיים כתב ליישב דברי רש"י עיין שם]
אמר ליה רב נחמן הכא במאי עסקינן כגון דנשבע חוץ לבית דין. [חוץ לבית דין לא אלימא [חזקה] שבועה לאפקועי ממונא [להפקיע ממון]. רש"י]
אמר ליה, אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור סיפא. של הברייתא]: "'היכן פקדוני?' אמר לו 'נגנב', 'משביעך אני' ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל [משום טוען טענת גנב שדינו כגנב לעניין כפל]. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם [כפל הוא קנס ומודה בקנס פטור]".
ואי סלקא דעתך
[ואם עולה בדעתך] חוץ לבית דין מי איכא כפל [האם יש כפל. כפל הוא קנס וקנס הוא מצווה על בית דין לקנוס אותו וכל שלא עמד בפני בית דין לא התחייב בקנס]?
אמר ליה יכילנא
[יכול אני] לשנויי לך [לתרץ לך] רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין, מיהו [מכל מקום] שינויא דחיקא לא משנינן לך [תירוצים דחוקים איני מתרץ לך], אידי ואידי [זה וזה, רישא וסיפא] בבית דין, ולא קשיא, כאן בקפץ כאן בשלא קפץ. [כאן בקפץ – ברישא דקתני משלם כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין, וכי קאמר רב [שמשום שנשבע שוב לא משלם גם אם באו עדים] בלא קפץ והדיינין השביעוהו וקנייה אותה שבועה, דקרא בשבועת הדיינין כתיב [הפסוק שאומר ולקח בעליו את השבועה נאמר בשבועת הדיינים ודווקא כשהשביעוהו דיינים ולא כשקפץ ונשבע מעצמו], ואע"ג דסיפא לא מתוקמא בקפץ דקתני כפל, וכפל לא איתיה אלא בשבועת הדיינין, מכל מקום רישא בקפץ. וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא [ונוח לו להעמיד בשני אופנים ובמקום אחד, קפץ ולא קפץ ובבית דין] ולא לאוקמי בשני מקומות [בית דין וחוץ לבית דין]. וסיפא לא קשיא ליה לרב דאע"ג דקתני משלם כפל לאחר שבועה וכל שכן קרן, דמודה רב בטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא. רש"י]

אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך [מכיוון שאינך סובר כרב] משכוני נפשך אדרב [למשכן עצמך על של רב] למה לך? [משכוני נפשך – לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו. רש"י]
אמר ליה לפרושה לדרב, דרב הכי [כך] מתרץ לה למתניתין.
והא רב קרא קאמר?
[וכיצד רב נחמן עצמו אינו סובר כמוהו]
אמרי, קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא [שבא], "ולקח בעליו ולא ישלם" מי שעליו לשלם הוא נשבע. [נשבעין ולא משלמין – הנתבע ישבע ויפטר, ולא ישבע התובע ליטול. רש"י.
הפסוק "ולקח בעליו" לפי רב נחמן לא בא ללמד שהשבועה נחשבת כתשלום על החפץ וקונה אותו לנשבע גם אם באו עדים, אלא בא ללמד ששבועה היא דבר שהתובע לוקח מהנתבע, ולומדים מזה שבכל מקום שנאמרה שבועה בתורה הנתבע נשבע לתובע ונפטר ולא שהתובע נשבע ונוטל. אבל הפטור בשבועה הוא משום שהתורה האמינה לו כשנשבע ולא משום ששילם בשבועה עבור החפץ, ואם באו עדים ששיקר חייב לשלם]

מתיב רב המנונא [מקשה על רב הונא בשם רב שאחרי שנשבע לא משלם אפילו באו עדים. ממשנה בשבועות ל"ו ב']: "השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין וכפר עליו, חייב על כל אחת ואחת [חייב על כל אחת ואחת – חומש ואשם. רש"י]. ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויכול לחזור ולהודות". [הואיל ויכול לחזור ולהודות – ונמצא דבכולן כופר ממון. רש"י]
והכא [וכאן] קפץ לא מצית אמרת [אינך יכול לומר]  – "השביע עליו" קתני [ומדלא תני 'השביעו' שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה וקיבל על כרחו, וקתני יכול לחזור ולהודות אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה [אמור עדיין ממון יש לו אצלו]. רש"י. לפי רב אחרי השבועה הראשונה כבר קנה הגזלן את החפץ ושוב אין לו מה להודות ואינו יכול להתחייב על כפירתו פעם נוספת]. חוץ לבית דין לא מצית אמרת – "בפני בית דין" קתני.
הוא מותיב לה והוא מפרק לה
[הוא מקשה והוא מתרץ], לצדדין קתני, השביע עליו חוץ לבית דין [נדחק לפרש במשנה שהלשון "השביע עליו" מתייחסת רק לחוץ לבית דין] ובבית דין קפץ.

מתיב רבא [מקשה מברייתא על דברי רב הונא בשם רב]: "בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, ונשבע והודה, ובאו עדים, אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם [ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו. רש"י], ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם". [אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפלו כדאמרינן בפרק מרובה (לעיל ס"ה א'). אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב. רש"י]
והכא [וכאן] חוץ לבית דין וקפץ לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], כפל קתני [וכפל הוא קנס ומתחייב רק בפני בית דין, וטוען טענת גנב שחייב בכפל זהו הוא רק בהשביעוהו דיינים ולא בקפץ].
אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב לא אמר רב
[שהשבועה היא כמו תשלום וקונה את החפץ], דהא כתיב "והתודה" דבעי שלומי קרן וחומש [וכשהודה תשלום הקרן גם הוא משום כפרה על שבועת השקר וחייב בו גם היכן שגזלן פטור וכגון להוליכו אחריו אפילו למדי ואינו יכול לומר בחמץ הרי שלך לפניך וכמו כן גם אינו נפטר על ידי שנשבע, שלכפרה צריך דווקא שישלם ממון הקרן], טוען טענת גנב ובאו עדים נמי [גם] לא אמר רב דהא כתיב תשלומי כפל [במקום שהתורה חייבה אותו כפל אפילו שנשבע גילתה שהשבועה לא פוטרת מתשלומי ממון], כי קאמר רב כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים [ואז חיוב הממון אינו משום כפרה שהרי לא הודה, אלא מדיני ממונות, וגם אין כפל שנאמר שגילתה תורה שחייב לשלם ממון ולא נפטר בשבועה, ובאופן זה אמר רב שהשבועה נחשבת תשלום במקום ממון ואם באו עדים פטור שנחשב שכבר שילם.
רש"י: אלא אמר רבא – לא תשנייה לתיובתיה [לא תתרץ את קושייתו] דרב המנונא לצדדין, דיכול לחזור ולהודות לאו תיובתא הוא לרב הונא, דכיון דהודה לא קאמר רב, דכל הודה לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה לא אמר רב דפטור.
דהא כתיב "והתודה" – בגזל הגר כתיב (במדבר ה) ובנשבע דהא קרן וחומש כתיב.
וטוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב – דכפל כי כתיב בהכי כתיב, בנשבע ובאו עדים, כדאמר בפרק מרובה]

אזל [הלך] רב גמדא ואמרה לשמעתא [להא דרבא דאמר כל הודה לא אמר רב. רש"י] קמיה [לפני] דרב אשי.
אמר ליה השתא
[עכשיו] ומה רב המנונא תלמידיה דרב וידע דאמר רב הודה, וקמותיב הודה, ואת אמרת הודה לא אמר רב? [מכך שרב המנונא הקשה מהמשנה ושם מדובר שהודה, הרי ידע רב המנונא שרב אמר אפילו בהודה שפוטרת אותו השבועה, שרב המנונא תלמידו של רב ושמע מפיו. רש"י: רב המנונא תלמידו דרב הוה – דקיימא לן אמרי בי רב רב המנונא [כשנאמר "אמרי בי רב", אומרים תלמידי רב, הכוונה לרב המנונא] בפרק קמא דסנהדרין (י"ז ב'), ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות]
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי, רב המנונא הכי [כך] קא קשיא ליה [מבאר כעת שקושיית רב המנונא קשה אפילו אם רב סבר שכל שהודה לא נפטר מתשלומין על ידי השבועה], אי [אם] אמרת בשלמא נשבע כי אתו [כשבאו] עדים מיחייב, אמטו להכי [משום כך] מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא [אחרונה] הואיל ויכול לחזור ולהודות, אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור, מי איכא מידי [האם יש דבר] דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה [שאילו באו עדים ומעידים בו] פטור, ואנן ניקו [ואנו נקום] ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות, השתא מיהת לא אודי [עכשיו על כל פנים לא הודה.

רש"י: אי אמרת בשלמא אי אתו [אם באו] עדים – אחר שבועה קמייתא [ראשונה] מחייב לשלומי קרנא, אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה [נמצא שעדיין ממון הוא אצלו] ואמטו להכי [ומשום כך] מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועה שניה, דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה דהואיל ויכול לחזור ולהודות בין זו לזו נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא.
השתא מיהת הא לא אודי – בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא ולאו ממונא הוא גביה שהרי אין יכול להוציאו בעדים]