בבא קמא – דף ק"ז עמוד א'

[שמות כ"ב ו'-ח' [פרשת טוען טענת גנב]:
"כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם-יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים  אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם  אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ".

שמות כ"ב כ"ד-כ"ו:
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"]

.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, מאי טעמא דאמר קרא: (שמות כב, ח) "כי הוא זה". [דאמר קרא כי הוא זה – היינו הודה במקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב. רש"י]

.

ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר ר' חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב (שמות כב, ח) "כי הוא זה" אמלוה [על מלוה] הוא דכתיב. [עירוב פרשיות – פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו, דהאי "כי הוא זה" באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה [היה לו לכתבו] דהתם קאי [ששם עומד], דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב. רש"י.
רש"י סנהדרין ב' ב':
דאיכא למאן דאמר בהגוזל עצים (בבא קמא ק"ז א') שהפרשיות הכתובות באלה המשפטים מעורבבות הן, שיש מקרא כתוב בפרשה זו שאינו יכול לעמוד בה אלא מפרשה אחרת הוא, כגון "אשר יאמר כי הוא זה" דילפינן מיניה [שלומדים ממנו] מודה במקצת הטענה ישבע כו', שכתב בשומר חנם, לאו אשומר חנם קאי [לא על שומר חינם עומד], דשומרין אע"פ שלא הודו במקצת חייבין לישבע, דהודאה מקצת הטענה אפרשת דאם כסף תלוה קאי [עומד], דהתם הוא דבעינן [ששם הוא שצריכים אנו] הודאה במקצת, ואי [ואם] לא מודה כלום חזקה אם טענת התובע אמת לא היה יכול זה להעיז פניו נגדו ולומר לא הלויתני, הלכך אפילו שבועה לא בעי [לא צריך], אבל בפיקדון דליכא [שאין] גמילות חסדים מעיז פניו וכופר הכל ובעי [וצריך] שבועה]

.

ומאי שנא מלוה [דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה [שעוקרים אנו את הפסוק ממקומו ומעמידין אותו עליו. דהיינו על מלוה]. רש"י]?
כדרבה. דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע [התורה אמרה "אשר יאמר כי הוא זה" לחייב מודה במקצת להשבע לתובע, ואם לא ישבע ישלם. ואם היה כופר הכל היה נפטר משבועה. ורבה הקשה על זה למה לא חשבו כמשיב אבידה שהיה יכול לכפור בכולו ולהיפטר משבועה ומדלא כפר הרי הוא כמשיב אבידה. רש"י בבא מציעא ג' א' ושבועות ל"ח ב', ועיין עוד תוספות כתובות י"ח א' דיבור המתחיל "ורבי". ומתרץ רבה:], חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה [וזה בכולו רוצה לכפור בו] והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו. [רבה מתרץ מה שהקשה על הפסוק "כי הוא זה", שהסברא לומר שמודה במקצת נחשב כמשיב אבידה ונאמין לו מתוך שהיה יכול לכפור בכולו, היא רק אם נוח לו לכפור בכולו באותה מידה שנוח לו להודות במקצת, אבל אם אנו אומרים שמכיוון שהמלווה עשה לו טובה אינו יכול להעז פניו נגדו לכפור בכולו ונוח לו יותר להודות במקצת, כבר לא קשה על הפסוק שחייב שבועה דווקא במודה במקצת ולא בכופר הכל. ומתוך דברי רבה התבאר הטעם למה כופר הכל בהלוואה פטור משבועה, והוא משום שחזקה אין אדם מעיז פניו, וכיוון שהעז יש סיוע לטענתו ולכן פטור משבועה. ולקמן נתבאר באורך.

רש"י: דאמר רבה – אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא [היכן] דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה [שאם לא אמת איתו] לא הוה מצי למכפר ביה [לא היה יכול לכפור בו], והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז]

..
[כעת היה קשה לרבה קושיא נוספת, שאם במודה במקצת אין לו קושי להעז פניו ואין סיוע לטענתו ממה שהעז פניו, וחייב שבועה כי אנו חוששים לצד שהוא משקר, הרי לפי צד זה הוא גזלן וכשם שאינו חושש לגזול כך לא יחשוש להישבע לשקר. ומתרץ רבה:] ובכולי בעי דלודי ליה [ובכולו רוצה להודות לו], והאי דכפר ליה במקצת סבר אי [אם] מודינא ליה בכוליה [בכולו] תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא [אשתמט לי על כל פנים עכשיו] אדהוו לי זוזי ופרענא [עד שיהיו לי זוזים ואפרע. ייתכן שהוא משקר אבל לא מתכוון לגזול אלא רק להשתמט מהתובע עד זמן שיהיו לו זוזים ואז יפרע, ואם נטיל עליו שבועה לא ישבע לשקר], הלכך רמא [הטיל] רחמנא שבועה עילויה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה. [כך שיודה לו בכולו]

.

וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי [הוא שיש לומר כך] אבל גבי פקדון מעיז ומעיז. [אבל בפקדון – דאין כאן טובה, מעיז ומעיז – הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא [הטיל] רחמנא שבועה עליה. רש"י]
.
.
(לשיטת רש"י אם תבע אותו על פקדון והנתבע אמר לא הפקדת בידי מעולם, חייב הנתבע שבועה מהתורה, ואם לא נשבע ישלם. כך מבואר מלשונו כאן שכתב שכופר הכל פטור דווקא בהלוואה. וכתב: "אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה".
הנה התורה חידשה פרשת שומרים, שאם שומר קיבל לשמירה חפץ, דהיינו פקדון, ואבד החפץ, אם הוא שומר חינם חייב רק על פשיעה, ואם הוא שומר שכר או שוכר חייב גם על אונס שאינו גמור וכגון גניבה ואבידה, ואם הוא שואל חייב גם באונס גמור אבל פטור אם מתה מחמת מלאכה. ואם השומר טוען שאבדה באונס כזה שמדיני שומרים אינו חייב עליו חייבה אותו התורה שבועה, ואם לא ירצה להשבע משלם.
חיובי שבועה שחייבה התורה בשומרים, זהו דווקא אם הוא מודה שקיבל את החפץ כפקדון לשמור עליו, ומודה שנתחייב חיובי שומר, וטוען שהוא פטור כיוון שהחפץ אבד באונס כזה שאינו מחוייב עליו, ועל טענה זו חייבה אותו התורה בשבועת השומרים. אבל אם הוא טוען שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמור, הרי לפי טענתו לא חלים עליו דיני שומרים שאמרה התורה ואינו מחוייב כלל בשבועת השומרים. ועל זה עצמו הנדון בינו לתובע האם נתחייב דיני שומרים או לא. לכן אין זה שונה מתובע את חבירו מנה והנתבע כופר, שהתובע אינו נאמן עד שיביא ראיה לדבריו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכאן על זה עצמו שהנתבע טוען שלא חלו עליו מעולם חיובי שומר הוא נאמן עד שיביא התובע ראיה, ומן הדין להאמין לנתבע.
ורש"י בוודאי מודה לזה שאם הנתבע כופר שקיבל לשמור לא מתחייב בשבועת השומרים שהרי אין אנו יודעים שהוא שומר ולא שייך לחייבו שבועת השומרים. רק לשיטת רש"י הוא מתחייב מדין שבועת מודה במקצת מכח טענת התובע ואע"פ שכפר הכל. שהרי רש"י כאן מדבר בדין שבועת מודה במקצת ולא בדין שבועת השומרים.

עיין כאן בתוספות שהאריכו והסיקו כשיטת הריב"א וכן כתב הרא"ש וכן נפסק בשולחן ערוך. ושיטת הריב"א היא שאם הנתבע טוען שמעולם לא קיבל חפץ זה לשמירה הוא פטור משבועה דאורייתא. ששבועת השומרים וודאי לא שייכת בזה לכל הדעות, ולהריב"א גם שבועת מודה במקצת אין כאן שהרי כפר הכל.

ונראה בביאור יסוד המחלוקת לפי מה שכתבו התוספות בבא מציעא ג' א דיבור המתחיל "מפני": "ואם תאמר כופר הכל מנלן דפטור? [התורה חייבה שבועה במודה במקצת, ורבה הקשה על זה שהוא רק משיב אבידה ומתוך שהיה יכול לכפור הכל ולהיפטר משבועה נפטור אותו. וקושיית תוספות מניין ידע רבה שכופר הכל פטור משבועה ומכח זה הקשה, שמא באמת מכיוון שאין סברא להחמיר במודה במקצת יותר מבכופר הכל כמו שהקשה רבה, נלמד שבאמת כוונת התורה שגם כופר הכל חייב שבועה מכח טענת התובע]
ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז, דהא אפילו במקום שיכול להעיז פטור, כגון בבנו, ואפילו מודה מקצת פטור התם [שם] מגו דאי בעי כפר הכל [מתוך שאם רוצה כפר הכל].
[כוונת התוספות שהיה אפשר ליישב שבאמת טענת התובע היא סיבה לחייב שבועה גם בכופר הכל, והטעם שידע רבה שכופר הכל פטור הוא משום שסבר שיש סיוע לדבריו כיוון שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל בשקר, ואם כפר רגליים לדבר שכפירתו אמת. ורק במודה במקצת שנוח לו יותר לכפור מכיוון שהודה במקצת חוששים שכופר בשקר.
ודחו התוספות יישוב זה שאם כן יהיה הדין שאם אחד תובע את חבירו מנה לאבא בידך, והלה אומר אין לאביך מאומה בידי, יתחייב הנתבע שבועה דאורייתא אפילו שכפר הכל. שהרי לדעת חכמים בכתובות י"ח ב' אדם יכול להעיז פניו לכפור בבנו של מי שהלווה לו, שרק בפני המלווה עצמו שעשה לו טובה אינו יכול לכפור. ואם כן לנתבע אין הוכחה שכפירתו אמת מכך שאם היתה שקר לא היה יכול לכפור, ואם כן היה לנו לחייבו שבועה מדאורייתא, ואילו בסוגיא בכתובות שם מבואר שהוא פטור משבועה]. וכו'.
ויש לומר דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב ולא כופר הכל".
ורש"י סובר כמו התירוץ שדחו התוספות, שהטעם שכופר הכל פטור משבועה הוא משום שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל בשקר, ומכך שכפר הכל יש הוכחה שטענתו אמת ומשום כך פטור משבועה.
כן מבואר מדברי רש"י כאן: "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה".
וכן מבואר ממה שכתב בסנהדרין ב' ב': "דהודאה מקצת הטענה אפרשת דאם כסף תלוה קאי [עומד], דהתם הוא דבעינן הודאה במקצת, ואי [ואם] לא מודה כלום חזקה אם טענת התובע אמת לא היה יכול זה להעיז פניו נגדו ולומר לא הלויתני, הלכך אפילו שבועה לא בעי".

ומה שהקשו תוספות על יישוב זה, כתב רש"י ליישב בשבועות ל"ח ב' דיבור המתחיל "שהוא", שבאמת מהתורה מחוייב שבועה אם כופר בבנו גם בכופר הכל, והטעם שפטור הוא משום תקנת חכמים שתיקנו שמשיב אבידה פטור משבועה מפני תיקון העולם כמבואר בגיטין מ"ח ב'.

.

הנה גם לשיטת ריב"א שהתוספות מסיקים כמוהו הטעם שאם כופר בפקדון ואומר לא היו דברים מעולם [שאז לא שייך שבועת השומרים] הטעם שצריך הודאה במקצת כדי לחייב בשבועת מודה במקצת הוא משום שחזקה אין אדם מעיז פניו לכפור הכל מסייעת לו כשכופר הכל ורק אם הודה במקצת נוח לו לכפור ואין החזקה מסייעת לו. ורש"י סובר שרק בפני מלווה שעשה לו טובה אינו מעיז פניו לכפור הכל, וריב"א סובר שגם בפקדון שלא עשה לו טובה אינו מעיז לכפור הכל. ויקשה גם על הריב"א שאם בבנו של התובע אדם מעז, וכמבואר בכתובות י"ח ב' שלחכמים בבנו הוא מעז, מכיוון שיכול להעיז יתחייב שבועת מודה במקצת גם כשכפר הכל. ואפשר ליישב כמו לרש"י.

ואפשר גם ליישב שאחרי שנקבע הדין בפסוק שכופר הכל פטור, אע"פ שהטעם שאנו מפרשים שהטעם משום חזקת אין אדם מעיז פניו, מכל מקום אחרי שכך נקבעה ההלכה כיוון שעל פי רוב הוא כך, מעתה לא הולכים בכל מקום פרטי לפי הטעם  ופטור גם אם יש מקום שאינו כפי הטעם.

ונראה שהתוספות בבא מציעא ג' א' דיבור המתחיל "מפני מה" התכוונו להקשות על ריב"א, והם סוברים שם כרבינו תם, ולשיטתו זוהי גזירת הכתוב בלא טעם לפטור כופר הכל. וממה שהסיקו כאן כריב"א וכן נפסק להלכה מבואר שלא חשו לקושיא זו. ועיין עוד במה שכתבתי בזה בבבא מציעא ג' ב'.
.

ולרש"י הביאור הוא שבאמת מהלשון "כי הוא זה" משמע שדווקא אם הודה במקצת חייב ולא אם כפר הכל וכמו שכתבו תוספות במסקנתם, והגמרא הקשתה על רבי חייא בר יוסף "מאי שנא מלוה" למה אנו עוקרים את הפסוק ממקומו ומעמידים אותו על מלווה, ותירצה משום דברי רבה, שלרש"י הוא אמר שני דברים, האחד מה הטעם שכופר הכל פטור והשני למה לא אומרים שאם כופר הכל פטור יש לפטור גם מודה במקצת משום משיב אבידה [כך הוא לשון רש"י: "כדרבה דאמר רבה – אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה, והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז"].
ואחרי שביאר רבי חייא בר יוסף למה נעקר הפסוק ממקומו ואנו מעמידים אותו בפרשת הלוואה ולא בפרשת פקדון, מעתה כשאנו יודעים היכן הפסוק עומד הוא אומר דין ובכל מקום כך יהיה הדין וגם באופן שאין את הטעם. שהטעם הוא רק לגבי פרשנות המקרא לדעת לפיו איך לסדר את הפסוקים, אבל הטעם לא נאמר כהלכה שבכל מקום נפסוק את ההלכה לפי טעם זה.

.

וכתבו תוספות כאן: "וקשה דבריש סנהדרין (ב' ב' ושם) משמע דאפילו למאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן לא עקרינן ליה לגמרי מפקדון לענין שלשה ומומחין, ומיהו יש לדחות דלענין מודה מקצת דאיכא [שיש] טעמא עקרינן ליה מפקדון לגמרי, אבל לענין שלשה ומומחין דליכא טעמא קאי אתרוייהו [עומד על שניהם]".
וכוונתם שהנה מקור הדין שצריך שלושה דיינים מומחים לדיני ממונות הוא מהלשון "אלוהים" שנאמר באותו פסוק שבו נאמר "כי הוא זה" ללמד דין שבועת מודה במקצת "עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם". והלשון אלוהים משמעו דיינים מומחים. ופסוק זה נאמר בפרשת פקדון ולא בפרשת הלוואה. והגמרא בסנהדרין אומרת שאנו לומדים שגם בהלוואה מדאורייתא צריך ג' מומחים כיוון שעירוב פרשות יש כאן והפסוק נאמר בפרשת הלוואה. והרי בוודאי הדין שצריך מומחים הוא גם בפקדון וגזילות ובעל כרחך שעירוב פרשות לא בא לומר שהפסוק לא מדבר כלל בפרשת פקדון שבה הוא נכתב, אלא עירוב פרשות הוא כמו דרשה ללמוד שהפסוק נאמר על פרשת הלוואה אבל נשאר שהוא מדבר גם בפקדון ששם הוא נכתב.
ורש"י בהכרח סובר שבמקום שאין סברא לחלק אחרי עירוב פרשות נשאר שהפסוק מדבר גם בפרשת פקדון שהוא מודה שלומדים ממנו להצריך מומחים גם בפקדון. ונראה שרש"י סבר שבפסוק "כי הוא זה" נאמרו שני דינים, האחד שטענת התובע היא לבדה סיבה לחייב את הנתבע שבועה. שהרי בהלואה פוטרים משבועה כופר הכל משום שיש ראייה לדבריו שאין אדם יכול להעז פניו לכפור הכל בפני מי שעשה לו טובה וכיוון שהעז מוכח שטענתו אמת. ולולא טעם זה היה כופר הכל חייב שבועה מכח טענת התובע.
ועוד דין נאמר בו שדווקא מודה במקצת חייב וכופר הכל פטור. דין זה שכופר הכל פטור טעמו משום שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל ואם כפר הכל מוכח שטענתו אמת, ואילו לכפור חצי נוח לו יותר. ומעתה דווקא לגבי הדין שכופר הכל פטור ודווקא מודה במקצת חייב אנו מעמידים דווקא בפרשת הלוואה ולא בפקדון, שהרי כל עיקר הטעם לומר עירוב פרשות הוא משום שדין זה אין לו טעם אלא בהלוואה, ובפקדון אין טעם לחלק בין כופר הכל לבין מודה במקצת שבפקדון כיוון שלא עשה לו טובה הוא מעיז בו פניו. ואם נאמר שגם בפקדון מודה במקצת חייב שבועה וכופר הכל פטור אם כן לא היינו אומרים עירוב פרשות כלל. אבל הדין שטענת התובע היא סיבה לחייב את הנתבע שבועה הרי אין בו טעם לחלק בין פקדון והלוואה, ולכן אנו אומרים שהוא נאמר על שתי הפרשות, וכמו הדין שצריך שלושה מומחים שאין בו טעם לחלק ואנו אומרים שנאמר על שתי הפרשות.

בסנהדרין ב' ב' כתב רש"י: "שהפרשיות הכתובות באלה המשפטים מעורבבות הן שיש מקרא כתוב בפרשה זו שאינו יכול לעמוד בה אלא מפרשה אחרת הוא". וכאן כתב: "פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו".
ונראה מלשונו שעירוב פרשות אין הכוונה שאנו מגיהים את המקרא ומוחקים את הפסוק מפרשת פקדון וכותבים אותו בפרשת הלוואה, אלא אנו קוראים את הפסוק כתוב בפרשת פקדון אבל אומרים שאמנם הוא באמת כתוב בפקדון רק השייכות שלו היא לפרשת הלוואה, והוא שייך לשם ונכתב כאן שלא במקומו. וממה שהוא שייך לשם אנו לומדים שבפרשת הלוואה צריך ג' מומחים, אבל הרי סוף סוף בפועל הוא נכתב בפרשת פקדון ולא בפרשת הלוואה, ומזה לומדים שגם בפקדון צריך ג' מומחים, שאם לא כן למה לא נכתב בפרשת הלוואה ששם מקומו, ולא לחינם כתב אותו הקב"ה שלא במקומו, אלא כדי ללמד שגם בפקדון צריך ג' מומחים.
ולגבי מודה במקצת אם נאמר שגם בפקדון חייב מודה במקצת, יהיה קשה מניין לנו שיש כאן עירוב פרשות. שהרי הגמרא הקשתה על רבי חייא בר יוסף "מאי שנא הלוואה" ולרש"י הקושיא היא מה מכריח אותך לומר שיש כאן עירוב פרשות, ומניין אתה למד שאין מקומו של הפסוק בפרשת פקדון. והוא משיב שבפקדון אין סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר הכל. אמנם אם בפקדון לעולם פטור משבועה יהיה קשה אם כן למה באמת כתב הקב"ה את הפסוק שלא במקומו והיה לו לכתבו במקומו בפרשת הלוואה, אלא מכך שכתב אותו שלא במקומו יש לנו לומר שבא ללמד דין גם על פקדון, וזהו אותו דין שאין בו סברא לחלק בין הלוואה לפקדון והוא הדין הכללי שטענת התובע היא סיבה לחייב שבועה את הנתבע.
וזהו לשון רש"י בסנהדרין: ""אשר יאמר כי הוא זה" דילפינן מיניה מודה במקצת הטענה ישבע כו' שכתב בשומר חנם, לאו אשומר חנם קאי, דשומרין אע"פ שלא הודו במקצת חייבין לישבע", ומניין לו ששומרים אע"פ שלא הודו במקצת חייבים להשבע, אלא וודאי כוונתו שזה הדין הכללי שנאמר בפסוק "כי הוא זה" שנשבעים על טענת התובע, והוא נאמר על שתי הפרשות, והפרט המסויים בדין הזה שדווקא מודה במקצת חייב אבל כופר הכל פטור, רק הפרט הזה מיוחד להלוואה ולא לפקדון.

כל דברינו כאן הם לגבי דין שבועת מודה במקצת דהיינו שבועת הטענה, שכאמור אם כופר בפקדון וטוען שהוא שלו ומעולם לא נמסר לידו הרי אין אנו יודעים שהוא שומר ולא שייך בו חיוב שבועת השומרים. לגבי שבועת השומרים במקום שהודה שהוא שומר וטוען שהוא פטור משום שאבדה באונס, יש מחלוקת בגמרא לקמן עמוד ב' אם כדי להתחייב שבועה צריך שיודה במקצת והיא גם בבבא מציעא צ"ח א'. ורבי חייא בר אבא כאן שסובר שלא אומרים עירוב פרשיות ו"כי הוא זה" נאמר על פקדון, סובר שגם על שבועת השומרים צריך הודאה במקצת, שהרי אמר דין הודאה במקצת על טוען טענת גנב שמודה שהתחייב לשמור וטוען שאבדה באונס שנגנבה, ואומר רבי חייא בר אבא שמתחייב בכפל רק אם הודה במקצת, והוא הדין שיתחייב שבועת השומרים על טענת גנב רק אם הודה במקצת. ועיין לשון הפני יהושע שהעתקתי בסוף העמוד בהערה שפירש דברי רש"י בדרך אחרת.

עיין בתוספות שהקשו על רש"י שמשמע מכמה מקומות שגם בפקדון אין הנתבע מתחייב שבועה עד שיודה במקצת. וחלקם יש ליישב שהעמידו את הדין בפקדון רק משום שציירו מקרה מצוי, אבל התכוונו לומר דין כללי בין בפקדון ובין בהלוואה, וכמו שאומרים שורי בידך ומתכוונים לכל חפץ, ולכן נקטו שהודה במקצת כיוון שאז מתחייב שבועה בין בהלוואה ובין בפקדון. ואי"ה במקומם אכתוב בהם מה שיש ליישב לשיטת רש"י.

והביאו בתוספות שיטת רבינו תם:
"ומפרש רבינו תם דהכי קאמר דכי כתיב "כי הוא זה" אמלוה נמי [גם] הוא דכתיב דבעינן הודאה בהדי [עם] שבועה דכפירה, והכי נמי [וכך גם] בעינן הודאה בהדי שבועה דנאנסו [זוהי שבועת השומרים שחייבה תורה ומדובר שמודה שקיבל לשמור וטוען שאבדה באונס. ולרבינו תם גם לרבי חייא בר יוסף צריך הודאה במקצת כדי להתחייב שבועת השומרים], אבל כפירה לא בעינן בההיא דנאנסו ובאותו ענין דקאי "כי הוא זה" אמלוה קאי נמי [גם] אפקדון, וכי היכי דמלוה מחייב אשתי פרות לחוד חדא דהודאה וחדא דכפירה מחייב נמי אפקדון אשתי פרות חדא דהודאה וחדא דנאנסו. אבל רבי חייא בר אבא [בסוגייתנו] ורמי בר חמא [לקמן עמוד ב' ובבבא מציעא צ"ח א'] בעו שלש פרות, חדא דהודאה וחדא דכפירה וחדא דנאנסו, דכי הוא זה אפקדון דוקא כתיב ולא אמלוה". ועיין שם מה שתירצו ויישבו לשיטתו ולמסקנא דחו אותה.

ואחר כך מביאים התוספות שיטת הריב"א שפסקו הפוסקים כמוהו:
"ונראה כפירוש ריב"א דמפרש כי כתיב "כי הוא זה" אמלוה הוא דכתיב, והלכך בפקדון נמי [גם] לא מוקמינן ליה אלא בטענה דשייכא במלוה דהיינו בכפירה והודאה אבל טענת נאנסו לא [טענת נאנסו שמודה שקיבל לשמור ומתחייב שבועת השומרים לא צריכה הודאה במקצת לרבי חייא בר יוסף שהלכה כמותו], והכי קאמר מאי שנא טענה דשייכא במלוה מטענת נאנסו, ומסיק כדרבה, וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי [שיש לומר כך], כלומר בטענה השייכא במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה [בדבר שידע בו חבירו. לריב"א גם בפקדון אינו מעז פניו לכפור לומר לו שלי הוא ולא נתת לי לשמור עליו מעולם כיוון שחבירו יודע שנתן לו. ואע"פ שלא עשה לו המפקיד טובה. ואילו לרש"י דווקא כלפי המלווה שעשה לו טובה אינו מעיז פניו אבל כלפי המפקיד מעיז], אבל בפקדון כלומר טענה השייכא בפקדון כגון נאנסו דלא ידע ביה חבריה [המפקיד אינו יודע אם נאנסו או לא] מעיז ומעיז ומחייב בלא הודאה, דאם כופר הכל היה פטור במקצת נמי [גם] יפטר במגו דאי בעי כפר הכל [מתוך שאם היה רוצה היה כופר הכל]. ומיהו בטענות כפירה אפילו במקום שיכול להעיז פטור דגזירת הכתוב היא. וכו'". עיין שם מה שהקשו ויישבו לפי זה.

לשיטת רש"י שרק במקום שעשה לו טובה אינו מעיז פניו לכפור, מובן היטב הסוגיא בכתובות י"ח א'-ב', שאם הבן טוען מנה לאביך בידי, מעיז לכפור הכל כיוון שהבן לא עשה לו טובה. אבל לריב"א שגם כשלא עשה לו טובה אינו מעיז לכפור, צריך ביאור למה בבנו הוא מעיז לכפור. שהרי מעמידים שם שהבן טוען ברי שהוא יודע שכך הוא וזה כופר בפניו אע"פ שיודע שמשקר לו. ורש"י שם פירש שמדובר בבן קטן ובתוספות שם חלקו עליו, ואולי ריב"א יסבור כך ומשום שהוא קטן יכול להעיז פניו בו וצריך עוד עיון.

 

וזה לשון הרא"ש שכתב כשיטת הריב"א:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, מאי טעמא דאמר קרא "כי הוא זה". ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן ו"כי הוא זה" אמלוה הוא דכתיב.
פירוש פרשיות הכתובים בואלה המשפטים מעורבות הן וקרא ד"כי הוא זה" האמור בשומר חנם קאי נמי [גם] אפרשה דאם כסף תלוה את עמי, וכי כתיב "כי הוא זה" בטענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דכתיב ובין במלוה ובין בפקדון, אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון שבועת שומרין, שומר חנם שנגנבה, שומר שכר ושוכר שנאנסה, ושואל שמתה מחמת מלאכה, אפילו כופר הכל חייב.
ומאי שנא מלוה? כרבה. דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, יהא נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי [שאם רוצה] כופר הכל, או נילף מהכא [נלמד מכאן] דלא אמרינן מיגו בשום דוכתי? [שלא אומרים מיגו בשום מקום. ("מיגו" היינו שאומרים מתוך שהיה יכול לטעון טענה הפוטרת אותו נאמן גם על טענה זו אע"פ שמצד עצמה אינה פוטרת)]
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שיודע שהוא משקר, והוא הדין נמי בפני המפקיד לכפור הכל, ומשום דבמלוה לא שייכא אלא טענה דכפירה והודאה נקט בעל חובו, אבל מודה מקצת ליכא [אין] העזה דעביד לאשתמוטי, הלכך לא אמרינן מיגו. ובמלוה פירוש טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר [והוא הדין בכופר בפקדון לומר שלי הוא ולא נתת לי מעולם], אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון [שמודה שקיבל לשמור וטוען אבדה באונס והמפקיד אינו יודע אם נאנסה] מעיז ומעיז, הלכך אפילו כופר בכל חייב, דאי [שאם] הוה כופר בכל פטור מודה מקצת פטור במיגו דכופר בכל כיון דליכא העזה.
וקיימא לן כרבי חייא בר יוסף, וליתא לדרמי בר חמא דאמר ארבע שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת".

וכן פסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ"ז סעיף א':
"התובע לחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו דברים מעולם, או החזרתיו לך, או לקוח הוא בידי, אם הוא מודה מקצת חייב שבועה מן התורה. וכן אם הוא כופר בכל ועד אחד מכחישו חייב שבועה מן התורה, אפילו אינו יודע שחייב לו אלא על פי העד.
אבל הכופר בכל ואין עד אחד מכחישו פטור משבועת התורה (טור סימן י' בשם הרמב"ם והרא"ש), בין במלוה בין בפקדון [כאן פוסק כריב"א ולא כרש"י, שלרש"י בפקדון חייב שבועה מהתורה אפילו אם כופר הכל], אבל חייב שבועת היסת [היא שבועה מתקנת חכמים] אפילו אמר ליה מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם, נשבע היסת (טור סימן ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ה)".
ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצ"ד סעיף ב' [לגבי שומר חינם] וסימן ש"ה סעיף א' [לגבי שומר שכר] פסק ששבועת השומרים, דהיינו כשהודה שהוא שומר וטוען שאבדה באונס, אינה צריכה הודאה במקצת. ודלא כרבינו תם כאן)

.
.
– – –
.
.
הערה:

שוב ראיתי שמרש"י בגיטין נ"א א'-ב' מבואר שהוא סובר כשיטת ריב"א, ששם מדובר על אבידה וכתב שם רש"י שחייב לרבי יצחק באבידה רק במודה במקצת ופטור בכופר הכל, ומביאה שם את דברי רבה לגבי אבידה, ולרש"י פירוש דברי רבה שהוא בא לבאר את הטעם שבכופר הכל פטור משום חזקה אין אדם מעיז פניו. ומוכח שלא רק בהלוואה כשעשה לו טובה אינו מעיז פניו אלא גם באבידה שהיא כמו פקדון ולא עשה לו טובה אינו מעיז פניו. וזה כהריב"א ודלא כמו שפירשתי בדברי רש"י.

ושוב ראיתי בפני יהושע כאן שכתב לפרש בשיטת רש"י שהוא סובר כהריב"א. וסייעתא לזה ממה שהבאתי מגיטין, רק שכל גדולי הפוסקים פירשו בדעת רש"י שהוא חולק על הריב"א וסובר כמו שפירשתי, וצריך עיון.

.

לשון הפני יהושע בפירוש שיטת רש"י בסוגייתנו:
"בפירוש רש"י בדיבור המתחיל מעיז ומעיז, הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה עד כאן לשונו.
לכאורה נראה לפרש דמה שכתב רש"י אפילו כפר בכוליה לא נתכוון כלל על כופר בכל דפקדון בטענת להד"מ [לא היו דברים מעולם. היינו שטוען שלי הוא ולא הפקדת בידי], או החזרתי, שיהא חייב שבועה, כיון שמצינו כמה משניות סותרים זה כמו שכתבו התוספות, ובהכי ריהטא כל סוגית הש"ס, וחלילה לומר שנעלם כל זה מרש"י אשר עיניו משוטטות בכל בפירושיו.
ועוד דממקומו הוא מוכרע דמהיכא תיתי נאמר לחייב שבועה דאורייתא בלהד"מ דפקדון, דנהי שנתן רש"י טעם דכיון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז מכל מקום אין לנו לחייב שבועה דאורייתא מסברא כיון דלא רמיזא שבועה זו באורייתא, דהא שבועת התורה דשומרים בנאנסו הוא דכתיב ולא בכפירה דלהד"מ, ומה לנו להתחכם על גזרת המלך, דהא בכהאי גוונא מצינו כמה שבועות המשנה שתקנו חכמים בשכיר וכיוצא בו [שבועות מ"ד ב'] והכל על פי סברות ישרות וחזקות ואפילו הכי לא אמרינן שהם מדאורייתא, דשלש שבועות בלבד מצינו מדאורייתא שנכתבו בפירוש והם שבועת השומרים דנאנסו, ומודה במקצת דילפינן מכי הוא זה דכתיב בעניינא דונקרב בעל הבית, ושבועה דעד אחד דילפינן מלא יקום עד אחד וכו', ותו לא. ואם כן הוא הדין בכופר בכל דלהד"מ בפקדון אף אם נאמר שיש סברא לחייבו שבועה מכל מקום כיון דלא כתיב בהדיא באורייתא לא שייך לחייבו שבועה דאורייתא [את זה יישבתי בעז"ה במה שכתבתי בפנים].
ועוד דבשביל דבפקדון מעיז ומעיז לא שייך לחייבו שבועה בכופר בכל אלא אדרבא יש לפוטרו אפילו במודה במקצת כיון שהיה יכול להעיז ולכפור בכל ולא העיז משיב אבידה הוא דהכי אמרינן [כתובות י"ח א'] לרבי אלעזר בן יעקב דבבנו מעיז ומשום הכי פטור משבועה אפילו במודה במקצת. [זה הקשו התוספות וכתבתי ליישב]

לכך נראה דלא איירי רש"י מכפירה דלהד"מ דודאי פטור מגזירת הכתוב, אלא מה שכתב רש"י אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה, אכופר בכל דנאנסו קאי [דהיינו שמודה שהוא שומר וטוען שנאנסו ועל זה אומר רש"י שכופר הכל בפקדון חייב שבועת השומרים גם בלא הודאה במקצת, ואין כוונתו לכופר שאומר שלא היו דברים מעולם ואינו שומר כלל], דביה איירי קרא ובהכי עסקינן נמי בשמעתין לאפוקי מדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, דכל עיקרו של רש"י לא בא אלא לפרש הסוגיא על מאי דמקשינן ומאי שנא מלוה, והכוונה בזה דנהי דסבירא ליה עירוב פרשיות מכל מקום אמאי עקרינן ליה לגמרי משבועה דנאנסו דאיירי ביה, וכמו שהקשו התוספות דאפילו מאן דאמר עירוב פרשיות מודה דבפקדון נמי איירי [גם מדבר] לענין ג' ומומחין, ועל זה משני בגמרא דשאני הכא שיש סברא לחלק דדוקא בשבועה דכתיב במלוה יש סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר בכל משום דאין אדם מעיז, אבל האי שבועה דנאנסו דכתיב בפקדון דוקא ובפקדון לא שייך העזה אם כן מוקמינן קרא בדדמי [בשדומה], דהאי שבועה שייכא אפילו בכופר בכל, וכל זה בשבועה דנאנסו דכתיב בהדיא בפקדון, אבל כופר בכל דלהד"מ דבפקדון לא כתיבא אלא במה מצינו מהלואה ילפינן לה, אם כן על כרחך דלגמרי דינו כהלואה דדוקא מודה מקצת חייב ולא כופר בכל, דאע"ג דיכול להעיז אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב. וכהאי גוונא כתבו התוספות גם כן לפירוש ריב"א ולפי מה שכתבתי יהיה פירוש רש"י לגמרי כמו פירוש ריב"א, אלא דלשון העזה איכא בינייהו [יש ביניהם], דלריב"א הטעם דבפקדון מעיז היינו משום שאין הלוה מכיר בשיקרו, ולרש"י לא משמע ליה האי פירושא אי משום מה שהקשו בתוספות בכמה דוכתי [מקומות] על פירוש ריב"א, ואי משום דלשון הגמרא יותר משמע כפרש"י, דהא דבפקדון מעיז היינו משום שלא עשה לו טובה.
אלא דאכתי [שעדיין] קשה אם כן דבלהד"מ דפקדון פטור משום גזירת הכתוב יש לנו לפוטרו גם כן במודה מקצת במיגו דאי בעי כפר הכל, ובמשניות מוכח דחייב.
ויש לומר דהא דחייב היינו היכא דליכא [היכן שאין] מיגו כגון דבהאי דמודה לא מצי למיכפר דקאי קמן ואיכא סהדי [שעומד לפנינו ויש עדים] שבא לידו בפקדון או שיש עדים על אותו שמודה וכדר' חייא קמייתא [בבא מציעא ג' א'].

וכמו שכתבתי נראה לי נכון ליישב לשון רש"י מכל מה שהקשו התוסספות לולי שהקדמונים לא דקדקו כך מלשונו, והטור חושן משפט (סימן פ"ז) כתב להדיא דלפירוש רש"י בלהד"מ דפקדון חייב שבועה דאורייתא. ויש לי לדקדק הרבה על לשון הטור ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק.
והיותר נכון דרש"י נמי אית ליה [גם יש לו] הך סברא דריב"א דהיכא דאינו מכיר בשקרו מעיז ודוקא בפקדון לפי שלא עשה לו טובה אבל היכא שעשה לו טובה אינו מעיז אף על פי שאינו מכיר בשקרו כדמוכח בסוגיא דגיטין (נ"א ב') גבי פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן אי [אם] מעיז בבנו אי לאו, כמו שכתבתי בחידושי, וכן להיפוך היכא שמכיר בשקרו אף על פי שלא עשה לו טובה נמי אינו מעיז כגון דהך דרבי יצחק שם בגיטין לענין אבידה כגון שני שוורים מצאתי והלה אומר אינו אלא אחד דחייב שבועה היכא דקטעין ברי.

ועוד נראה לי דמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דלא ניחא ליה לפרש כפירוש ריב"א דלשון אבל בפקדון היינו בטענה דשייכא בפקדון שזה דוחק, ועוד דאם כן מי הכריחו לרבי חייא בר יוסף לומר עירוב פרשיות כתיב כאן ואיירי במלוה דהא איכא לאוקמי קרא כפשטיה דאיירי בפקדון ממש על ידי כפירה והודאה ומלוה אתיא [באה. נלמדת] במה מצינו, מה שאין כן לפירוש רש"י אתי שפיר דקרא דכי הוא זה דאיירי בהודאה אי אפשר לפרש כלל בפקדון דהא מעיז ומעיז אלא על כרחך דכי הוא זה דהודאה איירי דוקא במלוה, אבל רישא דקרא דעל כל דבר פשע שפיר מיתוקמא בפקדון ובטענת נאנסה דוקא מדכתיב [שמות כ"ב ח'] ישלם שנים לרעהו, וכפל לא שייך אלא בטענת גנב וכדפרישית.
ובזה מדוקדק היטב לישנא דגמרא דקאמר דכי כתיב "כי הוא זה" במלוה הוא דכתיב, משמע להדיא דדוקא כי הוא זה דאיירי בהודאה מיתוקמא במלוה על ידי עירוב פרשיות מה שאין כן רישא וסיפא דקרא דאיירי בכפירה איירי בפקדון ובטענת גנב.
וכמו שכתבתי נראה לי נכון בעזרת האל יתברך והוא כפתור ופרח דאי אפשר לפרש פשטיה דקרא וסוגית לישנא דגמרא אלא בכהאי גונא דפירשתי. וכו'". ועיין שם שהאריך עוד בזה.