Archive for the ‘קח א’ Category

בבא קמא – דף ק"ח עמוד א'

12/26/2010

בעי [הסתפק] רמי בר חמא, ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש, או דלמא [שמא] שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש. [בעי רמי בר חמא – דקיימא לן בפרק מרובה (לעיל ס"ה ב' וכחכמים או רבי שמעון בר יוחאי ולא כרבי יעקב) ממון שאין משתלם בראש [שאינו משלם רק קרן] דאיכא כפל בהדיה [שיש כפל עמו] אין מוסיף חומש. ולעיל (ק"ו א') נמי תנינן לה אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא. מאן פטר ליה מחומשא ממונא או שבועה. רש"י.
ויקרא ה' כ"ד: "אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ [הוא הקרן ראש הממון. רש"י] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ", ונאמר לעיל ס"ה ב': ""בראשו וחמישיתו" – ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש"]
היכי דמי [באיזה אופן. רש"י: והיכי דמי – כלומר למאי נפקא מינה כגון שטען טענת גנב כו'] כגון שטען טענת גנב ונשבע, וחזר וטען טענת אבד ונשבע, ובאו עדים אקמייתא [על הראשונה. רש"י: ובאו עדים דכשנשבע היתה אצלו לחייב כפל, והדר הודה איהו אבתרייתא [וחזר הודה הוא על האחרונה]] והודה אבתרייתא [על השנייה], מאי [מיחייב חומש אהך שבועה בתרייתא או לא. רש"י], ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש והא איחייב ליה עילויה כפילא [והרי התחייב לו עליו כפל. רש"י: והא איחייב ליה כפילא – עליה דהאי ממון], או דלמא [שמא] שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והא שבועה בתרייתא [אחרונה] הואיל דלא קא מחייבא ליה כפילא תחייביה חומשא? [או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש – כגון אי הוה [אם היה] מודה השתא אקמייתא [עכשו על הראשונה] אחר העדאת עדים הוה מיפטר מחומש, אבל השתא דאבתרייתא אודי [אבל עכשיו שעל האחרונה הודה] והך שבועה לא חייבתיה כפילא תחייביה חומשא.
והכא ליכא למימר [וכאן אין לומר] יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, דכי אמרינן ליה היכא דאתו סהדי [היכן שבאו עדים] אשבועה שניה, דאמרינן אשבועת חנם לא מחייבי כפילא, אבל היכא דאודי עלה [היכן שהודה עליה] קיימא לן לעיל (ק"ו א') השביע עליו חמשה פעמים כו' דלענין חומש ואשם לא שני ליה בין שבועת עצמו לשבועת דיינין ובלבד שיכפור ממון. רש"י]
.
.
(החיוב לשלם חומש הוא חיוב כפרה על שנשבע לשקר לכפור בממון שבידו, ומתחייב על הודאתו שהודה שנשבע לשקר על ממון זה וכיוון שמודה ורוצה כפרה חייב לשלם חומש כדי שיתכפר לו.
חיוב חומש הוא רק אם השבועה היא לכפור ממון חבירו שיש בידו, אבל אם הטענה עליה נשבע אינה גורמת הפסד ממון לחבירו לא מתחייב עליה חומש. לכן היה לעיל ק"ה ב' צד לומר שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכעת כופר ואומר שלא גזל אותו ונשבע והודה שכן גזל, לא יתחייב חומש, כיוון שגם בלא הכפירה שלו החמץ כעת אינו שווה מאומה ואין הבעלים מפסיד ממון.
נמצא שיש בחומש שתי בחינות, האחת היא כפרה על שבועת השקר שזה עיקר עניינו וכמו שכתב רש"י לעיל ס"ה א' "דחומש כפרה דשבועה הוא", והשנייה היא כפרה על גזל הממון שהרי אם נשבע שבועה על טענה שאינה מפסידה ממון מחבירו אין חיוב חומש.
מכח זה הסתפק רמי בר חמא מה ביאור הלימוד מהפסוק שבמקום שיש כפל אינו מתחייב חומש, שמהבחינה שהחומש הוא על שגזל ממון חבירו, אז אם על ממון זה משלם כפל הרי כבר נקנס בכפל על שגנב את הממון ולא חייב יותר חומש על ממון זה. ואם טען טענת גנב ובאו עדים והתחייב כפל, ואחר כך טען טענת אבד ונשבע והודה, לא יתחייב חומש משום ההודאה על טענת אבד, כיוון שהוא כפרה על שגזל ממון זה ועל הממון כבר נקנס בכפל.
ומצד שהחומש הוא על שבועת השקר, אז מכיוון שהשבועה על טענת אבד אינה מחייבת אותו כפל, ומה שמשלם כפל אינו קנס על חטא השקר של שבועה זו אלא הכפל הוא מכח שבועה אחרת שנשבע על טענת גנב, וכיוון שלא נקנס בכפל על עוון שנשבע לשקר שבועה זו, יתחייב עליה חומש אע"פ שעל הממון עצמו התחייב כפל מכח שבועה וטענה אחרות.
.
– – –
.
תוספות: "כגון שטוען טענת גנב וחזר וטען טענת אבד. ואיפכא לא מצי למימר דאם כן לא מיחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה.
והכי [וכך] פירושו, וחזר וטען טענת אבד ואומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד והיה לי לישבע שאבד. אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד, שאם כן לא הוה מצי למפטר נפשיה באבד כיון שהיא ברשותו בשעה שנשבע דאההיא שעה שנשבע לשקר מתחייב באונסין, ולא מחייב אהך שבועה חומש ואשם דלא הויא כפירת ממון אלא כשבועת ביטוי בעלמא".
.
תוספות: "ובאו עדים אקמייתא. תימה דעל כרחך כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש, הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש משמע דוקא הודה מעצמו אבל אחר עדים לא.
ויש לומר דלעולם בטענת אבד הודה לאחר עדים נמי [גם] משלם חומש כדמשמע בסמוך דקאמר מכדי האי שבועה לא מחייבא ליה כפל תחייביה חומש אלא שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש, משמע הא היכא דליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים. ולעיל לאו דוקא נקט מעצמו אלא הוא הדין אחר עדים ואיידי [ואגב] דתנא בסיפא הודה מעצמו גבי טוען טענת גנב תנא נמי [גם] ברישא")
.
.

אמר רבא תא [בוא] שמע: "אמר לאחד מן השוק [שאין שומר על שורו. רש"י] היכן שורי שגנבת, והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן [משום הודה מעצמו דסיפא נקט אבל משום כפל בלאו שבועה נמי מיחייב. רש"י]. והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם", והא הכא [כאן] עדים הוא דמחייבי ליה [שמחייבים אותו] כפילא, הודה מעצמו אין [הן], אבל הודה אחר עדים לא.
ואי סלקא דעתך
[ואם עולה בדעתך] שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש, אמאי [למה] הודה אחר עדים לא, מכדי הא שבועה לא קא מיחייבא ליה כפילא [מכיוון ששבועה זו לא מחייבת אותו כפל. חיוב הכפל כאן הוא משום העדות שהוא גנב ממש ולא משום טוען טענת גנב], תחייביה חומשא?
אלא לאו שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרתו מן החומש? שמע מינה.

בעי [הסתפק] רבינא חומש וכפילא בתרי גברי [בשני אנשים] מאי?
היכי דמי
[באיזה אופן], כגון שמסר שורו לשני בני אדם [שישמרו בשותפות] וטענו בו טענת גנב, חד [אחד] נשבע והודה וחד נשבע [ולא הודה], ובאו עדים, מאי, מי [האם] אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי [בשני אנשים] האי [זה] נשלם כפילא והאי נשלם חומשא, או דלמא [שמא] עלויה חד ממונא [על ממון אחד] קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא, והכא נמי חד ממונא הוא?
תיקו.
[תעמוד. אין הכרעה בספק זה]
.
[מי שנשבע והודה התחייב חומש מכח הודאתו ונפטר מכפל, שכפל הוא קנס ומודה בקנס פטור. ואפילו אחרי שבאו עדים פטור מכפל וכמו שכתבו תוספות כאן שהסוגיא היא כדעת רב לעיל ע"ד ב' שמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. חבירו שלא הודה התחייב כפל משבאו עדים ופטור מחומש שממון המחייבו כפל אינו מחייב אותו בחומש. אם ההלכה שאין חומש במקום קנס תלויה בגברא, שהוא דין באדם שלא משלם חומש במקום כפל משום שאם נקנס כבר בכפל עלה לו הקנס גם במקום כפרה ולכן לא מחוייב בחומש, יהיה הדין שאחד ישלם רק חומש והשני ישלם רק כפל, ואין לפטור את מי שהתחייב חומש כיוון שהוא לא נקנס בכפל. אבל אם ההלכה שאין חומש במקום קנס נאמרה על הממון עצמו שאינו מחייב גם חומש וגם כפל, ישלם מי שלא הודה כפל והשני שהודה לא ישלם מאומה, שאותו ממון לא יכול לחייב גם כפל וגם חומש]

.

בעי רב פפא תרי [שני] חומשי או תרי כפילי בחד גברא [באדם אחד] מאי?

היכי דמי [באיזה אופן], שטען טענת אבד ונשבע והודה [והתחייב חומש], וחזר וטען טענת אבד ונשבע והודה [ושוב התחייב חומש],

אי נמי [אם גם] כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים [והתחייב כפל], וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים [ושוב התחייב כפל], מאי,

מי [האם] אמרינן תרי גווני [שני סוגי] ממונא קאמר רחמנא דלא נשתלמו עילוי חד ממונא [שלא ישתלמו על ממון אחד. שני סוגים היינו חומש וכפל לא ישתלמו שני הסוגים על ממון אחד], והכא חד גוונא הוא [שני חומשים שהם סוג אחד ישתלמו על ממון אחד. וכן שני כפלים], או דלמא [שמא] תרי ממונא אמר רחמנא דלא לשתלמו עילוי חד ממונא [שני ממונות אמר הקב"ה שלא ישתלמו על ממון אחד, ואע"פ ששניהם מאותו סוג כגון שני חומשים או שני כפלים], והכא נמי [וכאן גם] תרי [שני] ממונא נינהו?

תא [בוא] שמע: דאמר רבא (ויקרא ה, כד) "וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו" התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת ["חֲמִשִׁתָיו" הוא לשון רבים. הרבה חמישיות. רש"י: לקרן אחת – אם כפר וחזר וכפר. והוא הדין לתרין כפילי]. שמע מינה.

.

.

(תוספות: "טען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד. נראה דלא גרסינן "והודה", דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר [ממה שאמר רב ששת לעיל ק"ה ב' הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין, ובנשבע הכל מודים] ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום. ואפילו אמר לאחר שבועה אבד.

אלא נראה דלא הודה אלא לאחר שבועה שניה.

ומיהו תימא מאי קמבעיא ליה לרב פפא הא מתניתין היא דמייתי לעיל (ק"ו א') השביע עליו ה' פעמים בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכפר עליו חייב על כל אחת ואחת".

 

רמי בר חמא הסתפק "ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש", והספק יסודו בסברא שהטעם שאין חיוב כפל וחומש ביחד הוא משום שאם יש קנס [כפל] על הגזילה אין מקום לעוד חיוב נוסף על אותה רשעה משום כפרה [היינו חומש], ולכן הסתפק האם כפל וחומש שניהם באים על אותה רשעה, דהיינו גזל הממון, או שחומש בא על רשעת שבועת שקר וכפל על גזל הממון, ולכן אם השבועה לא חייבתו כפל חייב חומש עליה אע"פ שחייב כפל על ממון זה מסיבה אחרת.

אחר כך הסתפק רבינא "חומש וכפילא בתרי גברי מאי". וגם זה מיוסד על ההבנה שטעם מה שאמרה תורה שבמקום כפל אין חומש הוא משום שכבר נקנס על רשעה זו אין מקום לעוד חיוב כפרה עליה, ולכן הסתפק שמא אם יש כאן שני אנשים ואחד התחייב כפל, שמא יתחייב השני חומש כיוון שהוא חיוב על הרשעה והוא עצמו לא נקנס עליה בכפל.

לפי ההבנה הזו אם כיוון שכבר נקנס על הרשעה לא חייבה אותו התורה חומש משום כפרה, הסברא נותנת שכל שכן שאם כבר נקנס פעם אחת לא ייקנס פעם שנייה, או שאם התחייב כפרה פעם אחת לא יתחייב פעם שנייה. ולכן אע"פ שהיא משנה כמו שהקשו תוספות, רב פפא המשיך את הסוגיא כפי שהתחילו בה רמי בר חמא ורבינא, ולפי הבנתם צריך להיות שלא יתחייב פעמיים כפל או פעמיים חומש. ואם הוא עצמו היה מתחיל בהבנה זו היתה קשה מה שהקשו התוספות שהרי זו משנה, אבל רב פפא המשיך את ההבנה של רמי בר חמא ורבינא, ובאמת הביאה הגמרא מהפסוק שיש חיוב חומש אחרי חומש, וזה פשט משמעות הפסוק ולא דרשא מחודשת, והוא הדין שזה פשוט מהמשנה שהביאו תוספות, וזהו כאילו רב פפא הקשה על הבעיות של רמי בר חמא ורבינא שלדבריהם עולה שלא יהיה חיוב חומש אחר חומש, והרי פשוט מהפסוק ומהמשנה שיש חיוב. ובעייתו היא האם נאמר כהסברא שמה שפטור מחומש כשיש חיוב כפל הוא מטעם שאין שני עונשים על רשעה אחת ולכן כל שכן שלא יתחייב שני חומשים או שני כפלים, או שנאמר שהטעם אינו נכון והוא גזירת הכתוב בלא טעם ואין לנו אלא מה שכתוב ששני סוגי ממון לא מתחייבים על ממון אחד, אבל אותו סוג פעמיים מתחייב כיוון שלא פירשה התורה פטור בזה ואין ללמוד מהסברא.

ובזה מיושבת שיטת רש"י, שברשב"א כתב בשם רבינו חננאל והראב"ד שמהפסוק נפשטה הבעיא רק לגבי שני חומשים שמשלם על אותו ממון אבל לגבי השאלה האם משלם שני כפלים על אותו ממון לא נפשט מהפסוק ונשאר בספק. ורש"י כתב שמאחר שנפשט לגבי שני חומשים שמשלם על אותו ממון הוא הדין שמשלם שני כפלים על אותו ממון [וכן כתב הרמ"ה הובא בשיטה מקובצת ודייק כן מלשון הגמרא]. ולכאורה קשה מניין לנו לפשוט גם בשני כפלים, וכן הקשה בשיטה מקובצת בשם הרא"ש עיין שם. ומשמעות הסוגיא כרש"י שמשמע מלשון רב פפא שהאיבעיא על שני חומשים ושני כפלים היא איבעיא אחת ודין אחד להם ואין כאן שתי שאלות נפרדות. ולמה שכתבתי מכיוון שאיבעית רב פפא היא מכח הסברא שנתבארה מדברי רמי בר חמא ורבינא שהטעם שממון שמחייב כפל אינו מחייב חומש הוא משום שאין להתחייב שני עונשים על אותה רשעה, שאלתו היא על טעם זה עצמו, ואם מוכח שהטעם אינו נכון ויכול להתחייב פעמיים חומש על אותה רשעה ממילא אין סברא לומר שלא יתחייב פעמיים כפל על אותו ממון.

לפי זה לשיטת רש"י היה מקום לומר לגבי איבעית רבינא שנשארה בתיקו, לגבי חומש וכפילא בתרי גברי, שזהו רק לפני דברי רב פפא, אבל אחרי דברי רב פפא שנדחתה הסברא שהטעם שפטרה תורה מחומש במקום שיש כפל הוא משום שזהו כמו שני עונשים על רשעה אחת, בזה גם בטלה איבעיית רבינא. שאם שני שותפים שמרו ואחד התחייב חומש והשני כפל, סברת רבינא לומר שיש צד שיתחייבו שניהם היא משום הסברא שטעם הלימוד שאין חומש במקום כפל הוא משום שזה כמו שני עונשים על רשעה אחת, וכאן שכל אחד עשה רשעה בפני עצמו וכל אחד חייב עונש אחד על מה שהוא עשה נחייב אותם זה חומש וזה כפל. אבל אחרי שהסקנו שהיא גזירת הכתוב בלא טעם, מכך שיש חיוב שני חומשים או שני כפלים על אותו ממון, כבר אין מקום להסתפק שמא שניהם יתחייבו ויהיה פשוט לנו שרק האחד ישלם כפל והשני לא ישלם חומש, כיוון שיש לימוד מגזירת הכתוב בלא טעם שאין חומש במקום כפל.

 

הנה במקום שיש סיבה לחייב גם כפל וגם חומש הדין הוא פשוט שמתחייב רק כפל ופטור מחומש, כמבואר לעיל ס"ה ב' שכך הלימוד מהפסוק, ואין כלל צד לומר שיתחייב חומש ויפטר מהכפל. לפי זה אם להלכה נשארה איבעיית רבינא בתיקו ישלם האחד בוודאי כפל והשני ספק אם חייב בחומש. וברמב"ם פרק ד' מהלכות גניבה הלכה ז' פסק להלכה שוודאי משלם האחד חומש והשני ספק חייב בכפל. והטור הובא בכסף משנה שם הקשה עליו מהגמרא וכמו שכתבתי. והכסף משנה נשאר בצריך עיון. ועיין באור שמח שם שמפרש שרב פפא חולק על רבינא בעוד עניין, שרב פפא סובר שמלבד הדין שכפל פוטר מחומש יש גם דין שחומש פוטר מכפל באופנים ששייך שיפטור, וזה מה שאמר שדווקא בתרי גווני ממונא פטר רחמנא, שכפל וחומש שניהם פוטרים זה את זה. והרמב"ם פסק בזה כרב פפא ודלא כרבינא עיין שם בכל דבריו.

ואם כן נוכל לומר שגם לרש"י למסקנת רב פפא שדווקא בתרי גווני ממון פטר רחמנא ולא בשני ממונות מאותו סוג נדחתה בזה האיבעיא של רבינא. וגם אם לא נאמר שרש"י סובר כהרמב"ם שיש גם דין שחומש פוטר מכפל. וכמובן אין זה מוכרח ואפשר גם להבין שהאיבעיא של רבינא נשארה בתיקו גם אחרי דברי רב פפא, ועיין עוד לקמן בזה.

.

.

– – –

.

.

אם שור של ראובן ושור של הקדש נגחו בבת אחת שור של שמעון, אם כל אחד אין בנגיחתו לבד כדי להמית ורק מצירוף שניהם מת, נחשב שכל אחד עשה חצי מנזק ולכל הדעות ראובן משלם חצי והחצי של ההקדש מפסיד שמעון כיוון ששור של הקדש לא מחוייב בנזקין.

אם כל נגיחה בפני עצמה יכולה היתה להמית לבדה, נחשב שכל אחד עשה מעשה מזיק שלם וכל אחד חייב הכל, ולרבי נתן מכיוון שאי אפשר לגבות משור הקדש משלם ראובן את הכל. ולחכמים משלם ראובן חצי, כיוון שסוף סוף יש כאן מעשהו של שור ההקדש, ולגבי הצד שיש כאן מעשהו של שור ההקדש על זה ראובן נחשב שלא עשה מאומה, וכמו מי שישב על ספסל שכבר יושבים עליו חמישה אנשים שיש במשקלם כדי לשברו, והשישי שבא וישב לא עשה כלום. ולכן כיוון שאי אפשר לא לראות שיש כאן גם נגיחת שור ההקדש יש צד לראות במעשה ראובן כמי שהזיק דבר שכבר הזיקו מישהו אחר ואין מעשהו כלום, ומשום כך אפילו אם היה בנגיחתו לבד כדי להמית אינו משלם אלא חצי. והלכה כרבי נתן. עיין כל זה לעיל נ"ג ב'.

בסוגייתנו אם מסר שורו לשני שומרים, ואחד הלך למדינת הים או מת, בוודאי יכול לתבוע מהשני את כל השור ולא רק חצי. שכך היה בפשטות החיוב מתחילה שכל אחד בפני עצמו יש עליו חיובי שומר על הכל. לכן אם הלך אחד למדינת הים והשני טוען טענת גנב יש בכח טענתו להפסיד מהבעלים את כל השור ולא רק חצי. לרבי נתן כיוון שכל טענת אחד מהם יש בכוחה להפסיד את כל השור מהבעלים, הדין שכל אחד חייב דמי כל השור, ואם אינו יכול לגבות מאחד מהם גובה הכל מהשני. ואפשר שכאן גם חכמים יודו לזה כיוון שאינו מעשה ממש. לכן מזה שלא הודה יכול לגבות כפל על כל דמי השור ולא רק חצי כפל כפי חלקו. וכן מי שהודה ישלם חומש מכל דמי השור ולא רק חצי חומש כפי חלקו.

 

אם הדין של שני השומרים היה דומה לדין של שנים שהזיקו בבת אחת, נראה פשוט שבוודאי זה ישלם את הכפל וזה ישלם את החומש כל אחד כדינו ולא שייך לומר שיפטר מי שהודה מכיוון שיש חיוב כפל בממון זה והתורה אמרה שאין חומש במקום שיש חיוב כפל. כיוון שכל אחד הוא רשות ממון לעצמו וחייב מה שהוא חייב בעצמו וכשהוא יורד לדין עם הבעלים יש לו דין מצד עצמו כלפי הבעלים, ויש כאן שני דיני ממונות נפרדים, הדין ודברים בין הבעלים לשומר האחד, והדין ודברים בין הבעלים לשומר השני. וזהו לגמרי כמו שאחד שמר על שור אחד והתחייב כפל והשני שמר על שור שני והתחייב עליו חומש, ומה שחיובו של ראובן הוא על אותו שור שחייב עליו שמעון זהו רק מקרה שנתקבצו חיוביהם להיות על אותו שור. שדיני התורה לגבי חיובי כפל וחומש הם על הדין ודברים שבין הבעלים לשומר ויש כאן שני דינים ודברים נפרדים.

לכן נראה ששני השומרים קנו זה בגופו של זה כמו שותפים, ונעשו רשות ממונית אחת וכיס אחד והם נדונים כאדם אחד. ויש בזה הרבה להאריך בדיני שותפים ובדין שניים שלוו ביחד מאחד, ועיין אור שמח על הרמב"ם פרק ד' מגניבה הלכה ז' שקצת עמד בזה, ואין כאן מקומו.

ומאחר שהם רשות ממון אחת וכאדם אחד, לכאורה היה צריך להיות פשוט שיחול עליהם הדין שאם נתחייבו כפל פטורים מהחומש. ולכן כתבתי לעיל שהאיבעיא של רבינא היא מכח הסברא שטעם ההלכה של החייב בכפל פטור מחומש הוא משום שזה כמו שני עונשים על רשעה אחת, ולכן הסתפק כיוון שכאן יש לכל אחד רשעה משלו וכל אחד מקבל עונש אחד שמא כאן יתחייבו חומש אע"פ שמחוייבים גם בכפל.

 

.
.
– – –
.
.
תוספות: "וחזר וטען טענת גנב ונשבע. תימה היאך השביעוהו בית דין כיון שנפטר בבית דין בשבועה ראשונה.
ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה ראשונה נגנב מכל מקום למה השביעוהו, והלא משבועה ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים נמצא שלא כפר כלום במה שטען שנגנב אחר שבועה ראשונה.
ואין לומר שבאו לפני בית דין אחר שלא ידעו שכבר נפטר והשביעוהו וכיון שנשבע על פי בית דין שלא ידעו מיחייב כפל, והא דאמרינן לעיל שכבר יצא בשבועה ראשונה [ולכן לשנייה אין דין שבועה לחייב] היינו שאותו בית דין עצמו השביעוהו וטעו, דאין סברא לחלק כלל.
ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה, וחזר וטען לאחר שעשיתני שומר חנם נגנב, ופוטר עצמו שהרי לא נתחייב באונסין במה שעשאו בפירוש שומר חינם.
אבל תימה דאם כן לא הוי חד ממונא, דהשתא [שעכשיו] הפקידו אצלו פעם שניה, ומה לי לקחו בידו ונתן לו ומה לי שלא לקחו אלא אמר ליה בעודו בידו תהא עליו שומר חנם".
ובשיטה מקובצת כתב: "על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל וחזר וטען טענת גנב וכו', תירץ הרא"ש ז"ל: ונראה לי דסבר כרבי חייא בר יוסף דטוען טענת גנב בפקדון חייב אחר ששלח בו יד, ואף על גב דאם יתברר ששלח בו יד לא מפטר בטענת גנב אפילו הכי [כך] גזרת הכתוב היא דמחייב, הוא הדין נמי נשבע ובאו עדים. ולא שייך הכא [כאן] למימר כבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כדאמרינן לעיל, דכיון דמעידים עדים שהפקדון בידו קודם שחזר וטען טענת גנב הרי נתחייב על פי עדים ולא יצא עדיין ידי הבעלים".

תוספות: "ותרי כפילי. מחמת שנעשה פסול בשבועה שניה משעה שנמצא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל, כדמוכח בשבועות (מ"ה א') דקתני: "ושכנגדו חשוד על השבועה" ומשמע התם [שם] דמדרבנן הוא. וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל".
וברשב"א הקשה כיצד השביעוהו בית דין הרי מדרבנן הוא חשוד ואם כבר נשבע צדקו דברי התוספות שחייב משום שמדאורייתא היא שבועה, אבל לכתחילה כיצד בית דין השביעוהו שהרי להלכה הוא חשוד. ותירץ בשם הראב"ד שמדובר כשחזר בתשובה, ולפי זה גם נאמר שפסול מדאורייתא משום שהוא חשוד על השבועה כיוון שחזר בתשובה כבר אינו פסול).

.

 

תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב כפל למי? [תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע – שנגנבה ונפטר, ואחר כך שילם לפנים משורת הדין. רש"י]

אביי אמר לבעל הפקדון, רבא אמר למי שהפקדון אצלו.

אביי אמר לבעל הפקדון, כיון דאטרחיה בשבועה לא מקני ליה כפילא. [כיון דאטרחיה – שומר לבעלים עד שהביאוהו לבית דין ונשבע, אע"ג דהדר שילם [שחזר ושילם] לא מקנו ליה בעלים לשומר כפילא בשעת תשלומים. רש"י]

רבא אמר למי שהפקדון אצלו, כיון דשילם מקני ליה כפילא.

וקא מיפלגי בדיוקא דמתניתין, דתנן [משנה בבבא מציעא ל"ג ב']: "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא [שהרי אמרו וכו' – ויכול היה ליפטר בשבועה. רש"י], נמצא הגנב משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו.

נשבע ולא רצה לשלם, ונמצא הגנב, משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי הוא משלם לבעל הפקדון".

אביי דייק מרישא, רבא דייק מסיפא.

אביי דייק מרישא, דקתני "שילם ולא רצה לישבע", טעמא דלא רצה לישבע, הא נשבע אע"פ ששילם [השומר], למי משלם [הגנב] לבעל הפקדון. [הא נשבע אע"פ ששילם – כיון דאטרחיה בשבועה למי משלם גנב כפל, לבעל הפקדון, כטעמיה דאביי דלעיל. רש"י]

רבא דייק מסיפא, "נשבע ולא רצה לשלם" טעמא דלא רצה לשלם, הא שילם אע"פ שנשבע למי משלם למי שהפקדון אצלו.

לאביי קשיא סיפא?
אמר לך אביי הכי
[כך] קתני, נשבע ולא רצה לשלם קודם השבועה, אלא לאחר השבועה, למי משלם לבעל הפקדון.
לרבא קשיא רישא?
אמר לך רבא הכי קתני, שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם, למי משלם למי שהפקדון אצלו.