בבא קמא – דף ק"ח עמוד ב'

תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב, תבעו שומר [את הגנב] והודה [הגנב לשומר], תבעוהו בעלים [את הגנב] וכפר והביאו עדים, מי [האם] נפטר הגנב [מכפל] בהודאת שומר [בהודאה שהודה הגנב לשומר. שהרי כפל הוא קנס ומודה בקנס פטור] או לא נפטר הגנב בהודאת שומר. [מי נפטר הגנב – מן הכפל כשאר מודה בקנס. בהודאה – שהודה לשומר. או לא נפטר – דכיון דנשבע שומר תחילה נסתלק ושוב אינה בשמירתו ולא הויא הודאה [מה שהודה הגנב לשומר אינה הודאה לפטרו מקנס כיוון שהשומר אינו בעל דין]. רש"י.
בתוספות כתבו שאם תבע מי שאינו בעל דין, שאין לו שום דין ודברים ושייכות בתביעה זו ואינו שליח של התובע, וכמו אדם מן השוק שבא לגנב ותובע מה ממון ראובן עושה בידך, אם הודה לו הגנב לא רק שאין לה דין הודאה לגבי מודה בקנס פטור, אלא גם אין לה דין הודאה לעניין שבית דין יודעים מכח הודאתו שהוא גנב, ולא אומרים בה הודאת בעל דין כמאה עדים, וכשהבעלים יתבע אותו יוכל לחזור בו ממה שהודה. ודיבר בסוגיא לגבי כפל כי רק בכפל שייך מה שחילק רבא לקמן לגבי אמת נשבע או שקר נשבע וכו', שהרי לגבי להתחייב על הקרן יש עדים על הגנב ואין צורך בהודאתו]

אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר, אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר. [אם באמת נשבע – השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן. נפטר הגנב בהודאת שומר – דכיון דנאמן הוא אנן סהדי [אנחנו עדים] דאי הוה משתכחא בהמה [שאם היתה נמצאת הבהמה] ניחא ליה למריה דתיהוי בידיה דהאיך [ניחא לו לבעליה שתהיה בידו של זה] הלכך על שומר זה לחזר אחריה ותביעתו תביעה והודאת גנב הודאה [שעדיין הרצון הראשון של הבעלים שמינה אותו להיות שומר נמשך, וכשהוא תובע זהו משום שרוצה להמשיך להיות שומר עליה, ויש לו דין שומר עליה ולכן הוא בעל דברים לתבוע וההודאה כלפיו פוטרת מקנס]
ואם נשבע לשקר – שטוען מת או נשבר או נשבה או נגנבה באונס ובא ומצא שאינו כן, דכיון דמגליא מילתא דשקרן הוה [שנגלה הדבר ששקרן היה] אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דליהוי תו שומר עלה [אנו עדים שלא ניחא לו לבעליה שיהיה שוב שומר עליה] ותביעתו אינה תביעה [ובמה שהודה לו הגנב לא נפטר מקנס שאין זו הודאה כיוון שאינו בעל דין לתבוע]. רש"י]

בעי [הסתפק] רבא, עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מהו? [ולא הניחוהו מאי – מדלא נשבע נאמן הוא עדיין לבעלים, או דלמא [שמא] כיון דעמד לישבע תו לא מהימני ליה [שוב לא מאמינים לו] בעלים. רש"י. האיבעיא היא המשך של דברי רבא לעיל בסמוך]
תיקו. [תעמוד. אין לאיבעיא הכרע]

רב כהנא מתני הכי [שונה כך. גרסתו בדברי רבא כמו שאמרנו לעיל].
רב טביומי מתני [גרסה אחרת בדברי רבא]:
בעי רבא נשבע לשקר מהו? [נשבע לשקר מהו – מי [האם] אמרינן אכתי עליה רמיא [עדיין עליו מוטל. והוא בעל דין לתבוע את הגנב ומה שמודה לו הגנב פוטרו מכפל] דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הלכך תביעתו תביעה, או לא. רש"י]
תיקו.

תבעוהו בעלים לשומר ושילם והוכר הגנב, תבעוהו בעלים והודה, תבעו שומר וכפר, והביא עדים, נפטר גנב בהודאת בעלים או לא?
מי [האם] אמרינן מצי אמר ליה [יכול לומר לו] שומר לבעלים אתון כיון דשקליתו לכו דמי אסתליקתו לכו מהכא [אתם כיוון שנטלתם לכם דמים הסתלקתם לכם מכאן. אחרי שנטל הבעלים את מה ששילם השומר כבר אינו בעל דין לתבוע ומה שהודה לו הגנב אינו פוטר את הגנב מכפל], או דלמא מצי אמרי ליה [או שמא יכול לומר לו. הבעלים לשומר] כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך [כמו שאתה עשית לי דבר, טובה, אנחנו גם עושים לך] טרחינן בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקול את דידך. [טורחים אנו אחרי הגנב נוטלים אנו שלנו [במה ששילמת] וטול אתה שלך. במה שנמצא את הגנב וישלם לך. ומכח זה גם הבעלים נחשב בעל דין לתבוע והודאת הגנב לו פוטרת את הגנב מהקנס.
רש"י: את עבדת לן מילתא – טובה ששילמת לפנים משורת הדין, הלכך על דידן נמי רמיא [עלינו גם מוטל] למיעבד מילתא דטיבותא לאהדורי בתר גנבא ולמתבעיה [לחזר אחר הגנב ולתובעו] ותביעתן תביעה]
תיקו.

אתמר [נאמר], נגנבה באונס והוכר הגנב [נגנבה באונס – בלסטים מזויין דשומר שכר פטור בו [כיוון שזהו אונס גמור ואע"פ שחייב על גניבה בגנב שאינו מזויין שהוא אונס שאינו גמור], ואח"כ הוכר הגנב ויכול [השומר] לכופו ולהוציא מידו. רש"י], אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין [משלם [השומר] לבעלים והוא [השומר] יפרע מן הגנב. רש"י] רצה נשבע [השומר ונפטר. רש"י: והבעלים יפרעו מן הגנב], אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע [ואם שומר שכר הוא – אע"ג דפטור בלסטים מזויין, הכא [כאן] הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. רש"י.
עיין לעיל ע"ט א' בהערה שהבאתי דברי הקובץ שיעורים על קידושין י"ג שמפרש בדעת הרשב"א שהחיוב כפועל לשמור והחיוב לשלם אם אבדה הם דין אחד, ומכאן נראה שמהחיוב כפועל לשמור בשומר שכר חייב לטפל בה עד שתחזור ליד בעלים אע"פ שכבר אין עליו חיוב לשלם אם אבדה שהרי הוכר הגנב והוא מחוייב באונסין כלפי הבעלים. ומוכח שהחיוב כפועל לשמור והחיוב לשלם אם אבדה הם שני חיובים נפרדים. אמנם יש בראשונים פירושים אחרים בסוגיא זו, עיין רשב"א ושיטה מקובצת, ויש לעיין היטב בלשונם אם הם חולקים על רש"י גם לגבי יסוד זה ואין כאן מקומו]
רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. [עושה עמו דין – ישלם [השומר לבעלים ויפרע לעצמו מהגנב] דמצוה עליו לחזר אחר האבידה. רש"י.
אין הכוונה למצוות השבת אבידה, שהיא רק במקום שהוא יודע היכן היא והבעלים אינו יודע, אבל אם הבעלים יכול לתבוע בעצמו לא שייך בזה מצוות השבת אבידה. והכוונה כאן למצוות שומרים, ועיין לקמן על דברי רבה זוטי שהוספתי ביאור בזה]

לימא פליגא אדרב הונא בר אבין [לומר שחולקת, המימרא של רבא, על של רב הונא בר אבין. רש"י: לימא פליגא – דרבא אדרב הונא בר אבין]? דשלח רב הונא בר אבין [שלח איגרת לבבל מארץ ישראל], נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע, ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע.

אמר לך רבא הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע. [קודם שהוכר הגנב. רש"י. ואז הוא כמו ששילם לבעלים את בהמתו שהיתה בידו לשמור ויצא כל חובתו כלפיו. וכמו שכתוב "שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם", ועין לעיל ק"ו א' שהביאור שהבעלים לוקח את השבועה במקום החפץ שהפקיד]
והא "רצה עושה עמו דין רצה נשבע" קאמר?
הכי [כך] קאמר, רצה שומר חנם עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין.

רבה זוטי בעי לה הכי [כך], נגנבה באונס והחזיר גנב בבית שומר ומתה בפשיעה מהו? מי [האם] אמרינן כיון דנגנבה באונס כליא ליה [כלתה לה] שמירתו [ואחרי שהחזיר הגנב לבית שומר כבר אין עליו דין שומר ופטור אף אם פשע], או דלמא [שמא] כיון דהדרה [שחזרה] הדרה לשמירתו?
תיקו.

.

.

 

(מהלשון "בעי לה הכי", משמע שאת אותה בעיא שנאמרה מקודם הוא שואל בלשון אחרת. ונראה שהבעיא היא מחלוקת אביי ורבא בשומר חינם, ורבה זוטי מדבר בשומר חינם וכמו שמשמע שאמר ומתה בפשיעה שזהו חיוב שומר חינם, וצדדי הבעיא שלו הם צדדי המחלוקת שנחלקו אביי ורבא בשומר חינם [ומהלשון נגנבה באונס משמע שרבה זוטי סובר שגם בשומר שכר יש אותם שני צדדים, שאם דבריו הם דווקא בשומר חינם הוא פטור בכל גניבה ולא דווקא בגניבה באונס, ולא כאביי ורבא שפשיטא להם בשומר שכר ונחלקו רק בשומר חינם].

שומר חינם משתעבד לבעלים להשיב את הפקדון לידו, ולאביי שומר חינם אינו משועבד כלפי הבעלים אחרי שהוכר הגנב ואפילו לא נשבע השומר, כיוון שכעת הגנב מחוייב לשלם אותה לבעלים ואם אבדה אפילו באונס הגנב אחראי לה, ממילא השומר נפטר מחיובו להשיבה ליד בעלים. ולכן הרשות בידו להשבע ולהפטר, ואינו חייב לטפל בה לשלם לבעלים ולטרוח לתבוע בעצמו את הגנב. ולפי הצד הזה מייד כשנגנבה באונס כלתה לה שמירתו ונפטר משיעבודו לבעלים ואם החזיר הגנב לרשותו הוא עניין חדש ואינו שומר כל שלא יתחייב מחדש ופטור אם אבדה בפשיעתו.

ולרבא שעבוד שומר חינם להשיב לבעלים הוא כמו שעבוד של שומר שכר לדעת אביי, ואפילו שלא קיבל שכר כיוון שהסכים לשמור נשתעבד כאילו קיבל שכר, ונפטר משעבודו רק אם נשבע לפני שהוכר הגנב, או אם השיב את הפקדון ליד בעלים. ואפילו שהוכר הגנב כיוון שהשומר לא נשבע אין רשות בידו להשבע ולהיפטר אלא הוא מחוייב לטפל בפקדון להחזירו ליד בעלים, ועושה כן על ידי שמשלם לבעלים ותובע את הגנב. ולצד זה כיון שלא נפטר מחיובו לבעלים עם הגניבה, ועדיין חל עליו שעבוד שומר, אם הגנב החזיר לשומר הוא עדיין חייב בשמירתה.

ולפי זה לרבא מה שעדיין שומר חינם מחוייב לבעלים אחרי הגניבה כל שלא נשבע ואפילו הוכר הגנב, זהו מעיקר הדין. ולעיל בדעת רבא כתב רש"י: "עושה עמו דין – ישלם [השומר לבעלים ויפרע לעצמו מהגנב] דמצוה עליו לחזר אחר האבידה". וכמו שכתבתי לעיל לא שייך כאן מצוות השבת אבידה כיוון שהבעלים יודע היכן היא ויכול לקחתה בעצמו, והלשון "מצווה" שכתב רש"י קשה, שהרי לפי הצד של רבה זוטי מעיקר הדין עדיין הוא שומר שהרי הוא מתחייב לשלם משום כך אחרי שהחזיר הגנב לרשותו.

ונראה שהנה אחרי שהוכר הגנב ורבא אמר שהשומר חייב לשלם לבעלים ולתבוע מהגנב, אם יעבור השומר על דברי רבא ויישבע שנגנבה ייפטר על ידי השבועה מחיובו לבעלים ולא יהיה חייב יותר לשלם ולתבוע את הגנב. ולכן כתב בלשון מצווה, כיוון שבאמת אם יישבע יפטר, ואם הוא נשבע במקום לתבוע את הגנב אינו עובר עבירה, שהבעלים לקח את השבועה ויצא השומר ידי חיובו בשבועה ובדיעבד נמצא שלא עבר מאומה לגזול ממון הבעלים ושיעבודו. ולכן כתב רש"י לשון מצווה, שהנה להישבע הוא כמו להחזיר את הפקדון, שנאמר ולקח בעליו את השבועה לא ישלם, וכעת יש לשומר שני אופנים להחזיר את הפקדון, האחד על ידי שיישבע והשני על ידי שישלם ממון ויתבע בעצמו את הגנב. וכיוון שגם השבועה היא החזרה ויצא בה ידי חובתו מדיני ממונות, שייך כאן לשון מצווה שיש עליו מצווה לשלם ממון ולא להשבע, כיוון שמשועבד מן הדין להחזיר את הפקדון ליד בעלים לכתחילה מוטל עליו להחזיר ממון ממש ולא שבועה. ומה שלכתחילה יכול להיפטר בשבועה זהו רק לפני שהוכר הגנב, שאז אין בידו יכולת להחזיר ממון ממש, וכמו שהעמיד רבא את דברי רב הונא בר אבין.

ומה שאמר רבא לעיל שאם אמת נשבע השומר עדיין יש לו דין שומר לעניין שאם הוא תבע את הגנב אחרי שנשבע הודאת הגנב כלפי השומר פוטרת אותו מכפל, כי עדיין השומר נחשב שומר ונחשב שהוא בעל דין לגבי תביעה זו, הכוונה היא שבאמת בשבועה נסתלק השומר מחיובו ושעבודו לגמרי, רק אחרי שאנו רואים שהשומר תובע את הגנב אנו אומרים שמוכח מכך שהוא תובע שרצונו להתשעבד מחדש להיות שומר על חפץ זה. ועל זה אמר רבא שאם שבועתו היתה אמת מן הסתם ניחא לבעלים בזה הוא נעשה שומר מחדש שהרי הוא תובע עבור הבעלים ומן הסתם כוונתו להיות שומר שלהם. אבל כל שלא רצה להשתעבד מחדש אם נשבע ודאי נפטר לגמרי מחיובו, ומחלוקת אביי ורבא וספיקו של רבה זוטי זהו רק היכן שלא נשבע, האם תם חיובו וכלתה שמירתו או שצריך שיחזיר לבעלים או ישבע כדי שתכלה שמירתו.

זה הנראה לעניות דעתי לפי שיטת רש"י. ועיין רש"י שהביא עוד לשון בסוגיא ודחה אותה והרבה ראשונים הסכימו לה, ורוב הראשונים פירשו בסוגיא בדרכים אחרות ממה שכתבתי עיין שיטה מקובצת)