מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו [מפני שהדבש דמיו יקרים. רש"י לעיל כ"ז א'] אין לו אלא שכרו. [שכר כלי ושכר פעולה. רש"י. השימוש בחבית הריקה והטורח, את זה עושה המציל בשביל בעל היין על דעת לקבל שכר ואומדן דעתו של בעל הדבש שניחא לו בזה ולכן מתחייב לשלם לו שכירות שימוש החבית ושכרו כפועל. אבל דמי היין ששפך כדי לרוקן את החבית שיוכל להשתמש בה זו לא פעולה שאפשר לחייב עליה את בעל הדבש מדיני שכירות, ועל זה אינו משלם לו]
ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. [כיוון שאמר לו אני שופך את היין על סמך שאתה אומר שאתה מתחייב לי דמיו, כיוון שהוציא ממון ששפך את היין על סמך דיבורו, מתחייב בדיבורו להשתעבד לחוב ממון כפי שפסק ונקנה שעבוד גוף בגופו. וכמו בהלוואה שהמלווה מוציא ממון על סמך שהלווה אומר שישתעבד לחוב, ולכן דיבורו של הלווה שהוא מתחייב גורם שייקנה בגופו שעבוד גוף על החוב. שמה שכנגדו מוציא ממון על סמך דיבורו זהו מעשה הקניין הקונה את הבעלות על שעבוד גוף, ומועיל כמו הגבהה לגבי בעלות על מטלטלין או נתינת כסף לגבי קרקעות וכל כיו"ב]
שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה [מאה] ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו.
ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו.
גמ' ואמאי [ולמה], לימא ליה מהפקירא קא זכינא [לומר לו מהפקר אני זוכה. רש"י: ולימא ליה מהפקירא זכינא – דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר, ואמאי אין לו אלא שכרו, כוליה דבש לישקול [כל הדבש יטול]. וגבי חמור ליכא למימר הכי [אין לומר כך] דיכול להצילה הוא], מי [האם] לא תניא: "הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות [והכל נשפך ביחד. רש"י] לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי, ואם אמר לא אמר כלום"? [אלמא כיון דלאיבוד אזל [הולך] לית בהו [אין בהם] זכייה והפקירא הוא. רש"י]
כדאמר רבי ירמיה [לקמן. רש"י] כשעקל בית הבד כרוך עליה, הכא נמי [כאן גם] כשעקל בית הבד כרוך עליה. [בעקל דדובשא כרוך עליה, חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא [ואין] הפקר. רש"י]
"ואם אמר לא אמר כלום", והתניא: "מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות [של מעשר שני. רש"י] שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו, ואם אמר דבריו קיימין"? [אע"פ שהן הולכות לאיבוד, שוודאי יגזול ממנו האנס את המעות, אין דינן כהפקר שהרי בדיעבד נתחלל עליהן המעשר]
הכא [כאן] במאי עסקינן בשיכול להציל.
אי [אם] בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר?
בשיכול להציל על ידי הדחק.
וכל היכא [היכן] דאיכא [שיש] הפסידא לכתחלה לא יאמר? [וכל היכא דאיכא קצת הפסד וליכא איבוד לגמרי, כי הכא [כמו כאן] דמוקמת לה בשיכול להציל על ידי הדחק ושמא יציל. לכתחלה לא יאמר – בתמיה. רש"י]
והתניא: "הרי שהיו לו [ללוי. רש"י] עשר חביות [יין] של טבל טמא, וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה [אם נתגלתה חוששים שמא שתה ממנה נחש ונשאר בה ארס], אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה, ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן"? [עשר חביות של טבל הטבול לתרומת מעשר [שמחוייב הלוי להפריש ממנו תרומת מעשר לכהן], והוא טמא דתרומת מעשר דידיה [שלו] לא חזיא [ראויה] לכהן לשתיה אלא לזלף [לריח טוב], ולקמיה מוקי לה [מעמיד אותה] ביין חדש דלא חזי כולי האי [שלא ראוי כל כך] לזלף, דלא אלים ריחא [שלא חזק הריח], ופסידא פורתא [מועט] הוא דאיכא [שיש] כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק.
שמן דתרומה טמאה – חזי [ראוי] להדליק, וכי מפסיד לה לכהן איכא פסידא טובא [יש הפסד הרבה]. רש"י]
אמר רבי ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה. [כשעקל בית הבד כרוך עליה – דלא חשיב פסידא כולי האי [כל כך] כגון זה שאין יכול להציל אלא על ידי הדחק. רש"י.
תוספות: ""וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא". לא גרסינן ליה כדפירש הקונטרס, דהא בברייתא דמייתי [שמביא] נמי [גם] אסור לכתחלה היכא דאיכא [היכן שיש] הפסד כהן דקתני ובשמן לא יעשה, ואם כן לעיל נמי [גם] דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה. אלא אמאי דקאמר לעיל דאפילו דיעבד לא אמר כלום פריך".
ועיין הגהות הב"ח שרש"י שלפנינו הוא לפי הגרסה שמחקו התוספות, ומביא גרסה אחרת ברש"י כאן לפי הגהת התוספות וכמו שכתבו בתוספות שלפי גרסת רש"י שהיתה לפניהם הגיה כמוהם. ועיין עוד בזה בפני יהושע]
בשלמא שנשברה חזיא [ראויה] אלא נתגלתה למאי חזיא? [ואפילו הכי קתני אומר הרי הוא תרומה, אלמא להפסד מועט לא חששו. רש"י.
תוספות: אלא נתגלתה למאי חזיא. אבל משמן לא פריך דקתני בשמן לא יעשה אבל התרומה חלה, וכי נתגלתה למאי חזיא, דאיכא למימר דחזיא להדלקה, ומכל מקום איכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן כלל ולא בכלי במקום שיש שמן]
וכי תימא [תאמר] חזיא לזילוף, והתניא: "מים שנתגלו [חוששים שמא שתה מהם נחש והותיר בהם ארס] הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ישקה מהם את בהמתו, ולא בהמת חבירו"? [לא ישפכם – שלא יעבור עליהם אדם יחף ויכנס ארס של נחש ברגלו על ידי מכת צרור וימות. ולא ישקה בהן לבהמתו – משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחרי כן. רש"י. בתוספות בכמה מקומות כתבו שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו אין לחשוש לגילוי. וכך פסק השולחן ערוך יורה דעה קט"ז א']
דעבר לה במסננת. כר' נחמיה דתניא: "מסננת יש בה משום גילוי [מסננת – כלי על גבי כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו. יש בה משום גילוי – צריך לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש ואף על פי שהיין מסתנן והולך חיישינן שמא יעבור הארס עם היין לתוך הכלי, וכל שכן כשהתחתון מגולה. רש"י]. אמר רבי נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אף על פי שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו".
לאו איתמר עלה [נאמר עליה] אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא טרקו, אבל טרקו אסור? [שלא טרקו – בשלא עירבו אדם וכגון הך מסננת שאין איש נוגע בה. אבל טרקו אסור – והכא בהך חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת מטריק ומתבלבל הארס עם היין ויוצא דרך המסננת לכלי. רש"י]
התם נמי אפשר דמנח מידי אפומא דחביתא ושפי ליה. [שם גם אפשר שמונח דבר על פי החבית ושופך אותו. רש"י: דמנח מידי – בגד או שולי כברה על פי חבית. ושפי ליה – ומסננו בנחת. שפי לשון שופך כמו השופה יין לחבירו בבא מציעא (ס' א' עיין שם). רש"י]
ורבי נחמיה מי תרמינן [האם אנו תורמים. רש"י: ואי [ואם] ההיא דעשר חביות רבי נחמיה היא מי תרמינן מן הטמא על הטמא], והתניא: "תורמין מן הטמא על הטמא, ומן הטהור על הטהור, ומן הטהור על הטמא, אבל לא מן הטמא על הטהור. רבי נחמיה אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי"? [אלא בשל דמאי – הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכבר נתעשר. רש"י. דמאי הם פירות שנלקחו מעם הארץ וגזרו בהן שמא לא עישר]
הכא נמי [כאן גם] בשל דמאי.
אמר מר: "ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן", מאי שנא שמן דראוי להדליק, יין נמי [גם] ראוי לזילוף? [לזלפו לריח טוב]
וכי תימא [תאמר] זילוף לאו מילתא היא [לא דבר הוא], והאמר שמואל משום רבי חייא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים. [לשתיה אם ימצא יין בזול לוג בסלע יקח, אבל לזלף יקח אפילו ביוקר הלוג בשתים סלעים דהנאה יתירא היא. רש"י]
הכא [כאן] במאי עסקינן, בחדש. [שריחו חלש]
והא ראוי לישנו?
אתי ביה [יבוא בו] לידי תקלה. [לשתותן והרי היא טמאה. רש"י]
שמן נמי [גם] אתי ביה לידי תקלה?
דמנח [שמונח] בכלי מאוס.
יין נמי [גם] מנח ליה בכלי מאוס?
השתא [עכשיו] לזילוף קא בעי ליה [צריך אותו], בכלי מאוס קא מנח ליה?
ותקלה עצמה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא: "חבית של יין של תרומה שנטמאת, בית שמאי אומרים תשפך הכל [כולה ביחד. רש"י], ובית הלל אומרים תעשה זילוף.
אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע, בבית תעשה זילוף, ובשדה תשפך הכל". [דאדממטי ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה [שעד שמביא אותו לתוך הבית בא בו לידי תקלה]. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים. גרסה אחרת בברייתא]: "בישן תעשה זילוף ובחדש תשפך הכל".
[המשך הברייתא לפי שתי הגרסאות:] "אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת". [טעם עצמך אתה אומר ולא כדברי אחד מהן, ששניהם לא הזכירו בית ושדה.
והיכי דמי [ואיך דומה] הכרעה, כגון אי [אם] הוה תני בית שמאי בין נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל, ובית הלל אומרים בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף, רבי ישמעאל אומר נטמא בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף, דטעמא דתרוייהו קמכרע [שטעם של שניהם מכריע], והוו להו לגבי בית תרי [שניים. רבי ישמעאל ובית הלל שניהם לקולא בבית דלא כבית שמאי], ולגבי שדה תרי [רבי ישמעאל ובית שמאי שניהם לחומרא בשדה שלא כבית הלל], והלכתא כתרי [כשניים] שאין עומדין דברי יחיד במקום שנים, דאחרי רבים להטות כתיב (שמות כג), כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת כ"ט א'). אבל הכא [כאן] דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק [שהם לא גילו דעתם שיהיה שום דבר חילוק] בין בית לשדה, טעמא דנפשיה [של עצמו] קאמר [ויש כאן שלוש דעות שונות ואין שתיים מהן מצטרפות כנגד השלישית]. רש"י.
רש"י פסחים כ"א א': דעת שלישית היא זו שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישינן לתקלה כלל. דאי הוו אמרו הכי [שאם היו אומרים כך] בית שמאי אומרים בין בבית בין בשדה תשפך הכל, ובית הלל אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף, ואתה בא להכריע ולומר בבית כבית הלל, בשדה כבית שמאי, הויא הכרעה. אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא ולאו משום תקלה, ורבי ישמעאל חייש לתקלה, והיינו תנאי [מחלוקת התנאים לגבי תקלה דעה אחת היא בית הלל ובית שמאי שלא חוששים לתקלה, וכנגדם רבי ישמעאל שחושש לתקלה]]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 