"אם אמר לו אציל את שלך וכו'". [ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו]
אמאי [למה], ונימא ליה [ויאמר לו] משטה אני בך. מי [האם] לא תניא: "הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו [ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר. רש"י], אמר לו טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו". אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי [כאן גם] לימא ליה [לומר לו] משטה אני בך?
הא לא דמי אלא לסיפא [סוף הברייתא]: "ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם".
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים ואמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא. [הפסדתני דגים בזוז. רש"י: והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם, ומתניתין נמי [גם] הרי הפסידו ניכר]
.
[אם אדם מתחייב לשלם וחבירו מוציא ממון על פיו אינו יכול לומר משטה אני בך שכל קניין ועסק מתחייב על פי דיבורו ואם היה אפשר לטעון משטה אני בך לא היה שום עסק בין בני אדם. אם הוא בורח מבית האסורים ומסכים לשלם דינר בעד המעבורת אע"פ ששווי השכר הוא פחות יכול לומר משטה אני בך וישלם רק כשוויו, שאומרים שאין דרך אדם להסכים בגמירות דעת לשלם יותר מהשווי, והלה ניסה לגזלו מכח שיש לו הכרח לברוח, ואמר לו שמסכים רק משום שיש לו הכרח ולא הסכים באמת.
וכלפי זה חידשה הברייתא שאם בעל המעבורת מפסיד דינר במה שהיה יכול לדוג דגים, והשוכר מכיר בהפסד זה ומסכים לשלם תמורתו, חייב לשלם לו ואינו יכול לומר משטה אני בך. ואע"פ ששוי שכר המעבורת בפני עצמה הוא פחות מכך, שכל בעלי המעבורות שפרנסתם להעביר בני אדם וממתינים ללקוחות מסכימים לשכר פחות מזה, הלה כיוון שעוסק לדוג דגים ואינו ממתין ללקוחות מבקש בשכרו גם עבור הדגים שהיה יכול לדוג באותו זמן, ואין זה נחשב שמנסה להפקיע את השער, ואם הסכים לזה חייב לשלם לו אע"פ שהוא יותר מהשווי.
וכמו כן במשנתנו, מי שממתין ללקוחות שישכרו את חביתו ואותו להציל דבש אינו נוטל בשכרו דמי יין מלוא החבית אלא רק שכירות החבית והפעולה, ולכן התשלום בעד היין הוא תשלום יותר מהשווי ומתחייב רק משום שיש לו הכרח להציל את הדבש, ואעפ"כ אינו יכול לומר משטה אני בך כיוון שבעל היין אינו עומד וממתין ללקוחות שישכרו אותו לזה, ויש לו הפסד ניכר במה ששופך את היין, ומה שמבקש ליטול דמי היין אין זה נחשב כמו מפקיע את השער לבקש יותר על שכרו.
מאירי:
"אם היה זה בכדו של דבש וזה בקנקנים ריקים, ונסדקה כדו של דבש, ואמר בעל הקנקנים איני מציל אלא אם כן תתן לי שליש הדבש או כך וכך, ואמר לו הן, אין לו אלא שכרו".
בשיטה מקובצת הביא דברי הרמ"ה שכל זה הוא רק במקום שיש מצוות השבת אבידה להציל את ממון חבירו או להשיב אבידת גופו היכן שבורח מבית האסורים, ומחוייב לקיים את המצווה בחינם היכן שאינו מפסיד, והתירו לו ליטול שכר כדי טרחו והפסדו ולא יותר, ומשום כך יכול לומר לו משטה אני בך היכן שמבקש יותר. אבל במקום שאין חיוב מצווה על חבירו, וחבירו מבקש עבור הפעולה יותר מהשווי וההפסד, אם הסכים לו חייב לשלם כמו שהסכים ואינו יכול לומר משטה אני בך.
לפי זה גם במקום שההסכמה אינה משום הכרח ודוחק אם הפועל מחוייב משום מצווה יכול לומר לו משטה אני בך כשמבקש יותר מהשווי וההפסד. ואם אין מצווה מוטלת על הפועל הוא יכול לבקש יותר מהשווי וההפסד וחייב לשלם לו אם הסכים, אע"פ שיש לו הכרח להסכים והפועל מנצל את הכרחו לבקש יותר מהשווי וההפסד]
.
"שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה וכו'". [שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו]
וצריכא [אחרי שהשמיע לגבי יין ודבש צריך גם להשמיע בחמור], דאי [שאם] אשמעינן קמייתא [ראשונה. ביין ודבש], התם [שם] הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כוליה [שכשפירש נותן לו דמי כולו] משום דבידים קא פסיד [כשפירש שהוא עשה על מנת לקבל דמי היין הפסיד בידיים את היין על סמך זה, והיינו אומרים שדווקא כיוון ששפך בידיים התחייב בעל הדבש לשלם לו. רש"י: דבידים קא פסיד – שופך את יינו בידים בשבילו], אבל הכא [כאן] דממילא [הוא לא הפסיד בידיים את חמורו אלא חמורו כבר היה במצב של הפסד והוא רק נמנע מלהצילו] נימא [נאמר] אין לו אלא שכרו [שאין זה נחשב שהוציא ממון על סמך התחייבות חבירו].
ואי [ואם] אשמעינן סיפא [לגבי חמור, ולא היה אומר לגבי יין ודבש] הכא [כאן] הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא [בסתמא שלא אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי היינו אומרים שאין לו אלא שכרו דווקא בחמור שממילא הוא נפסד], אבל התם [שם] דבידים [שפך את היין] אימא [אמור] אפילו בסתמא יהיב ליה [נותן לו] דמי כולה [אם היה אומר רק לגבי חמור, היינו יכולים לומר שביין גם אם לא אמר אציל את שלך וכו', כיוון ששפך בידיים את היין אומדים כאילו פירש שהוא אומר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי]. צריכא [הגמרא מסיקה שאין קושיא על הצריכותא ומקבלת אותה].
בעא מיניה [שאל ממנו] רב כהנא מרב, ירד להציל [על מנת שיתן לו דמי שלו. רש"י. פירש אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי] ועלה שלו מאליו מהו? [מי [האם] אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי, ומחייב לו היאך לשלומי, והדר זכה ביה מריה [בעליו] מהפקירא. או דלמא [שמא] כיון דסליק סליק. רש"י.
האם אומרים שכיוון שבעל החמור ששווה מאה הסכים שלא להציל את חמורו מאותה שעה הפקירו ואיבד אותו וכאילו מת, והוא מילא את חלקו בהסכם וחבירו חייב לשלם לו מנה בעד חמורו, ומה שמאליו עלה גם חמורו הרי זו זכייה מהפקר ונשכר. או שאומרים שכיוון שעלה חמורו לא התקיים מה שהסכימו, שחבירו התחייב לשלם תמורת אבדן חמורו והרי לא אבד ולכן לא על זה הסכימו ופטור חבירו מלשלם על חמורו]
אמר ליה משמיא רחימו עליה. [משמים ריחמו עליו. רש"י: ויהיב ליה [ונותן לו] דמי כאילו מת]
כי [כמו] הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא [היה הולך בשיירה], לוינהו ההוא ארי [ליווה אותם אותו אריה. רש"י: נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים].
כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו [כל לילה שלח לו חמור של אחד מהם] וקא אכיל [ואכל].
כי מטא זמניה [כשהגיע זמנו] דרב ספרא שדר ליה חמרא ולא אכליה [כל לילה היה אחד מבני השיירא שולח חמור לאריה והיה אוכלו. כשהגיע תורו של רב ספרא שלח את חמורו והאריה לא אכל אותו].
קדים רב ספרא וזכה ביה. [קדים רב ספרא קודם שיחזיק בהן אחר שהרי הפקר היה. רש"י. רב ספרא הזדרז לעשות משיכה בחמור לקנות אותו בחזרה. כיוון שהפקיר את חמורו הוצרך לקנותו מחדש מההפקר]
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, למה ליה למיזכי ביה [לזכות בו], נהי [למרות] דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה?
[תוספות: אדעתא דאריה אפקריה כו'. לא דמי להא דאמר באלו מציאות (בבא מציעא כ"ד א') המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן, דהתם [ששם] ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי, אבל הכא [כאן] הארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות וליסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכיל, הלכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה, והא לא אכיל ליה]
אמר ליה רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד. [שלא יהא ערעור בדבר. רש"י]
.
בעא מיניה [שאל ממנו] רב מרבי, ירד להציל ולא הציל מהו?
אמר לו וזו שאילה, אין לו אלא שכרו. [יש לו שכר אבל רק שכרו כפועל ולא דמי חמורו שהפסיד. עיין לקמן ביאור בזה]
איתיביה: "השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין [פרושים. לשון מורי. לשון אחר אדרופיי"ש, ועשב הוא הנאכל בשלקות קדירה. רש"י] לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם"? [יש לדייק למה לא אמר רק "משלם לו שכרו", ולמה הוסיף "משלם". ומשמע שיש שכר שלם ושכר שאינו שלם, ומשמיענו שמשלם לו שכר שלם, ודייקו התוספות מכך שמדובר אפילו אם התנו על שכר יותר מהשווי כפועל, מטעם שהשליח אין פרנסתו בכך אלא עוסק בדבר אחר ומפסיד מה שהיה יכול להשתכר שם, וחידשה הברייתא שאע"פ שלא הוצרך לבסוף לשליחות משלם לו מלוא השכר שהתנו ולא רק כשוויו.
ופירוש זה מוכרח גם מכיוון שהרי רבי מודה שיש לו שכר כפועל, ורק אמר שלא משלם לו בנוסף גם דמי הפסד החמור, ואם נפרש את הברייתא של השוכר את הפועל להביא וכו' שמשלם לו שכרו כפועל אין מזה קושיא על רבי, ובהכרח הקושיא ממה שמשלם לו אפילו את ההפסד, וקשה למה רבי אמר שלא משלם לו הפסד החמור]
אמר ליה מי דמי [האם דומה], התם [שם] עביד [עשה] שליח שליחותיה [השליח עשה את כל מה שהוסכם והבעלים הוא שלא נצרך], הכא [כאן] לא עביד שליח שליחותיה [כאן הבעלים נצרך, והשליח הוא שלא עשה מה שהוסכם].
.
.
(בשולחן ערוך חושן משפט רס"ד ד' כתב:
"ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו.
הגה: ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו".
בנתיבות המשפט שם הקשה לפי דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן של"ד א': "השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל.
הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב)".
מאחר שכל אונס הוא על הפועל אם כן גם אם התנו בפירוש, כיוון שאירע אונס ולא עשה את הפעולה פטור בעל הבית מלשלם לו. ומכח זה הקשה הנתיבות המשפט מדוע פסק השולחן ערוך שאם התנו בפירוש חייב לשלם לו אע"פ שלא הצליח להציל.
ונראה שמכח זה פירש העיר שושן [מהר"ם יפה בעל הלבוש, תלמיד הרמ"א והמהרש"ל וממלא מקום המהר"ל ברבנות פראג] הובא בסמ"ע שמה שחייב השולחן ערוך הוא דווקא בהתנו בפירוש שגם אם לא יצליח להציל ישלם לו. אמנם הסמ"ע הקשה עליו שאם התנו כן בפירוש ישלם לו גם דמי חמורו, ולמה כתב השולחן ערוך שישלם לו רק שכרו כפועל ולא דמי חמורו.
הנתיבות המשפט שם כתב לתרץ: "לכן נראה הטעם דכשהתנה אז אף אם לא הציל מכל מקום כיון שגילה דעתו שרצה לשכור מצילין, הרי הרויח במה שהלך זה, שלא היה צריך ליתן שכר למצילין אחרים, משום הכי צריך ליתן לו שכרו.
מה שאין כן כשלא התנה ואין לו רק דין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות, דאין לו רק הוצאה שיעור שבח, וכשלא השביח אינו נוטל כלל". וזה תמוה כיוון שאין כאן ריווח לבעלים ולכל היותר מניעת הפסד וגם זה לא וודאי, שמא לא היה מוצא לשכור אחרים, ושמא אחרים היו מצליחים להציל, ואין בזה טעם לחייבו לשלם.
ונראה לעניות דעתי שהנה ודאי מדובר שאפשר להציל את החמור רק על ידי הדחק, ולכן הבעלים לא מציל בעצמו, ולכן יש בזה מצוות השבת אבידה כמו שכתבו בראשונים, שאם הבעלים יכול להציל בקלות ואינו רוצה אין כאן השבת אבידה. לעניות דעתי פשוט שמה שנאמר שכל אונס הוא על הפועל זה רק בדבר שהדרך היא שיכול לעשות את הפעולה בלא אונס. אבל אם ידוע מראש שקשה להציל ואפשר רק על ידי הדחק, ויש צד גדול שלא יצליח, אומדן דעתם פשוט שהבעלים מסכים לשלם גם אם הפועל לא יצליח, שהרי לא בשופטני [טפשים ומשוגעים] עסקינן שיסכים להכניס את עצמו לדחק ולנסות להציל על צד רחוק, ואם יצליח יטול שכר כמו פועל שעושה במקום שאין בו דחק, ואם לא יצליח יטרח בחינם.
וזה כדברי העיר שושן, ואין צורך לדחוק שהתנו בפירוש שיקבל שכרו גם אם לא יצליח, שבמקום דחק האומדן פשוט שכך כוונתם.
ומה שהקשה עליו הסמ"ע שאם כן ישלם לו כל מה שהתנו וגם את דמי חמורו ולא רק את שכרו, שבממון הכל לפי התנאי והרי כך התנו. לעניות דעתי יש ליישב שהנה כתב תוספות הרא"ש בשיטה מקובצת: ""ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא" – שאינך מתרצה שאשפוך את ייני ואטול דמיו מתוך דובשנך אם כן איני מחויב להציל דובשנך כדי להשיב אבדה, דשלי קודם, ונמצא שכל הדבש הפקר כיון שאין לו הצלה".
ומלשונו משמע שהתנאי ביניהם אינו שבעל הדבש מתחייב לשלם דמי היין שנשפך מנכסיו, אלא רק מתחייב לתת מתוך הדבש חלק מהדבש כשווי היין שנשפך. ולא היה צורך להרא"ש להעמיד דווקא באופן כזה אלא שהיה משמע לו שכך פשטות העניין, ואפשר שכך דעת שאר ראשונים. ולפי זה מיושבים דברי העיר שושן שבאמת הכל לפי התנאי, רק התנאי היה לתת מתוך חמורו דמים כשווי הפסד חמור חבירו ולא התחייב לשלם משאר נכסיו, וכיוון שלא הציל את חמורו אינו משלם לו אלא רק שכרו כפועל.
ותירוץ הגמרא הוא שהנה מה ששאל רב מרבי הוא כשהתנו ביניהם, והיה פשוט ששכרו כפועל משלם לו והשאלה היתה רק האם משלם גם את הפסד החמור, וגם הברייתא במביא כרוב ודורמסקנין לחולה היא בשהתנו ביניהם ולכן משלם לו שכרו משלם דהיינו גם את הפסדו ולא רק שכרו כפועל.
ובמשנתינו בחמור השכר כפועל אינו תלוי אם יצליח להציל כיוון שכך דרך ההסכמה על פעולת שכיר במקום שיש צד גדול שלא יצליח. אבל מה שמתחייב לשלם לו דמי הפסד החמור, הטעם שההתחייבות היא רק מגוף החמור שיציל ולא מכל נכסיו כמשמעות לשון הרא"ש, היא משום שאת דמי ההפסד הם מסכימים שיהא תלוי בהצלחתו להציל. ובזה מחלקת הגמרא ששם הוא הצליח והביא כרוב ודורמסקנין, וכאן לא הביא חמור ולכן אינו נוטל דמי הפסד חמורו)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 