תנו רבנן: "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה [לבזזה ונתפשרו עמהן בממון. רש"י], מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. [אם אחד נושא עמו מאתיים והשני מאה, זה שנושא מאתיים ישלם פי שניים בחלקו, כיוון שהגייס היו בוזזים ממנו יותר. מאירי: שהרי עסקי ממון הם מאחר שנתרצו בפשרה]
ואם שכרו תייר ההולך לפניהם [מראה להם הדרך. רש"י] מחשבין אף לפי נפשות [שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא. רש"י. מאירי: ממצעין ומחשבין לפי נפשות ולפי ממון שהרי שבוש הדרכים יש בהם סכנת ממון וסכנת נפשות]. ולא ישנו ממנהג החמרין. [שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין. רש"י]
רשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמיד לו חמור אחר. בכוסיא [בפשיעה. רש"י] אין מעמידין, שלא בכוסיא מעמידין לו.
[תוספות: ורשאים החמרים להתנות ביניהם. פירוש רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם כמו ורשאין בני העיר להסיע על קצתן דבבא בתרא (ח' ב')]
ואם אמר תנו לי ואני אשמור [אבד חמורו שלא בפשיעתו והוא רוצה לקבל דמי חמור ולא חמור ממש, ואומר שישמור עמם על חמורי השיירא כאילו יש לו חמור עם שלהם] אין שומעין לו". [שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהיה מוסר נפשו לשמור עמהן בלילות מן החיות וליסטים. רש"י. אע"פ שאומר שישמור מכל מקום לא ימסור את נפשו כשומר על חמורו ממש, וכל עיקר התנאי להעמיד לו חמור משלהם היה כדי שישמור עמם, ולכן אם רצונו יקח בדמים חמור, או שלא יטול דמים כלל]
פשיטא? [שאין שומעין לו]
לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא [שיש לו חמור אחר], מהו דתימא הא קא מינטר ליה? [מהו שתאמר הרי שומר אותו. ולא יפסידו שמירתו אם יתנו לו מעות במקום החמור שראוי לו על פי התנאי. רש"י: ואפילו אם יאמר האחד אני יכול לשמור יפה אבל שנים איני יכול לשמור]
קא משמע לן [משמיענו] שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי. [שונה שמירה של אחד משמירה של שניים. רש"י: קא משמע לן דאמרי ליה לא כל שכן דהשתא [שעכשיו. שיהיו לך שני חמורים] מסרת נפשך טפי [יותר]]
תנו רבנן: "ספינה שהיתה מהלכת בים עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה, מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון [מחשבין לפי משוי – אם השליך זה מאה ליטרין זהב ישליך זה מאה ליטרין ברזל. רש"י.
כל אחד ישליך לפי חלקו לפי כובד משאו. שאם לאחד יש כובד של מאתיים ליטרין וישליך מאה, חבירו שיש לו מאה ליטרין ישליך חמישים ליטרא. וכל אחד ישליך סך ליטרין שחייב בו לפי הכובד, ואם משאו זהב ישליך זהב ואם משאו ברזל ישליך ברזל, שהרי הנחשול היה מפסיד לזה זהב ולזה ברזל ודין הוא שבעל הזהב ישלם יותר כדי להציל].
ולא ישנו ממנהג הספנים. [אם נהגו ללכת לפי ממון ולא לפי משאוי]
ורשאין הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת. אבדה לו בכוסיא [בפשיעה] אין מעמידין, שלא בכוסיא מעמידין לו. ואי [ואם] פירש למקום שאין הספינות הולכין אין מעמידין [שזה נחשב פשיעה]".
פשיטא? [שאם הלך למקום שאין הספינות הולכות בו נחשב פושע]
לא צריכא דבניסן מרחקי [מתרחקים. משפת הנהר] חד אשלא [מלוא חבל אחד], ובתשרי מרחקי תרי אשלי [שני מלוא חבל], וקא אזיל [והולך] ביומי ניסן למקום תשרי, מהו דתימא דוושיה נקיט ואזיל [צעדו נוקט והולך], קא משמע לן. [בניסן שגדל הנהר מהפשרת שלגים ומן הגשמים מרחקים חד אשלא, מלא חבל, משפת הנהר לתוך המים. ובתשרי שהמים חסרים והספינה גוששת אצל שפת הנהר רגילים להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי [שני חבלים], ואזל היאך [והלך זה] בניסן למקום תשרי באמצע המים ומתוך שהנהר גדול וחזק נטבעה. רש"י. והשמיענו שאין זו דרך הילוכו ונחשיבו כנעשה ממילא, אלא היה לו להעלות על דעתו והיא פשיעה]
תנו רבנן: "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל, הציל לאמצע. [הציל לאמצע – כל אחד מכיר את שלו ונוטל. רש"י]
ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו".
היכי דמי [באיזה אופן]?
אי [אם] דיכול להציל, אפילו סיפא נמי [גם] לאמצע [אי שיכולים בעלים להציל לא אייאוש [לא התייאשו] ואפילו אמר לעצמו, גזלן הוא. רש"י], ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו? [כיוון שהבעלים לא יכולים להציל התייאשו, והוא שמסר נפשו והציל זכה מההפקר גם אם לא אמר שמציל לעצמו]
אמר רמי בר חמא הכא [כאן] בשותפין עסקינן, וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו, אמר [שמציל לעצמו] – פליג [חולק], לא אמר – לא פליג. [הכא בשותף, ובין יכולים להציל ובין אין יכולין להציל. וכגון זה – במקום איבוד ממון. שותף חולק ואפילו לא ירצה חבירו.
אמר [שמציל לעצמו] פליג [הרי אמר שהוא חולק את חלקו] – ומעכב חלקו את מה שהציל, לא אמר לא פליג – ושפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרוייהו [על עיסקא של שניהם] הואיל והוא שותף עמו אורחיה [דרכו] למטרח אכולה עיסקא. רש"י]
.
[שיטה מקובצת:
"וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל, הכא בשותפין עסקינן ובין דיכולים להציל ובין דאין יכולים להציל מיירי [מדבר], וכגון זה כלומר במקום אבוד כזה, שותף חולק ונוטל חלקו הראוי לו מן השותפות ולא יטרח אשותפות אפילו לא ירצה חברו.
ואף על פי שהיה בתנאי שלא יחלקו השותפות עד סוף שנה שלמה, אם נזדמן להם מקום סכנה במקום זה יכול ליטול חלקו הראוי לו מן הנכסים ולא יטרח בהצלת חלק חברו, ובלבד שיאמר לחברו לעצמי אני מציל, שאם אמר פליגנא מעכב לחלקו מה שהציל, ולא יותר מחלקו אי מיירי [אם מדבר] ביכולים להציל דלאו כל כמיניה [שאין לו כח] אפילו לאיניש דעלמא שאינו שותפו [אם יכולים להציל אין לו כח לקחת משל חלק חבירו אפיו לא היה חבירו שותף שהרי כיוון שיכולים להציל לא התייאש].
אבל אם לא אמר לו לא פליג ולא מעכב כולו לעצמו אלא בין שניהם יהיה, דשפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרווייהו [של שניהם] הואיל והוא שותף עמו אורחיה [דרכו] למטרח אכוליה עיסקא, אף על גב דאין חברו יכול להציל, דכיון דהיה שותפו לא מצי למימר ליה [לא יכול לומר לו] מהפקירא קא זכינא כל זמן שלא הודיעו. אבל לאיניש דעלמא שלא היה שותפו שאין דרך לטרוח בעבורו, אפילו לא הודיעו מצי למימר [יכול לומר] אנא מהפקירא קא זכינא כיון דאין יכולים להציל כלל".
ועוד כתב שם בשם הרמ"ה תוספת ביאור: "ואם לא אמר לא פליג והציל לאמצע כדרמי בר חמא, ואף על גב דאינם יכולים להציל, ולא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא דכיון דאיהו מיהת [שהוא על כל פנים] יכול להציל הוא, שהרי הציל, אף על גב דשותפו אינו יכול להציל לא הוי יאוש דשותף, כל כמה דלא פליג כיד שותפו דמי, וכל זמן שאחד מהן יכול להציל אפילו אידך [השני] נמי דאינו יכול להציל מסתמא לא מייאש דסמכא דעתיה דמציל שותפיה ופליג בהדיה"]
.
רבא אמר הכא בפועלין עסקינן, וכרב, דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית דמי, וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב: (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים". [בפועל – שהיה [המציל] שכיר לבעלי ספינה וכשאין יכולין להציל. הדר ביה – וזכי מהפקירא. רש"י.
פועל נקנה לבעל הבית כעבד, ואע"פ שלומדים מהפסוק שיכול לחזור בו, אין הפסוק מפקיע את הקניין של עבדות מלחול מעיקרו, אלא הקניין חל, ורק משעה שהפועל אומר שחוזר משעה זו והלאה נפקע הקניין מכח הפסוק. אם הפועל לא אמר שמציל לעצמו הרי לא חזר בו מהיותו פועל ועדיין הוא קנוי כעבד ומה שזכה עבד זכה רבו שיד עבד כיד האדון, ולכן אע"פ שמדובר שאי אפשר להציל והיה יאוש ונעשה כהפקר, והוא סיכן את נפשו להציל, מה שזכה הפועל מההפקר זכה עבור הבעלים. אבל אם אמר שזוכה לעצמו באמירה זו חזר בו מהיותו פועל, ומה שזכה זכה לעצמו מההפקר.
וכן מבואר בבבא מציעא י' א', וצריך לומר שהסוגיא שם מוקדמת ושם הקשה רבא על רב נחמן כיוון שסבר שפועל אין גופו קנוי כלל, ורב נחמן תירץ לו שגופו קנוי עד שעה שיחזור בו, וכאן אמר רבא לפי מה שתירץ לו רב נחמן שם.
כתב בשיטה מקובצת בשם הרמ"ה: "ודוקא בשאמרו לו עשה עמנו מלאכה, אבל שכרוהו למלאכה אחת ידועה מציאתו לעצמו"]
רב אשי אמר כשיכול להציל על ידי הדחק, גלי דעתיה [גילה דעתו] – לעצמו, לא גלי דעתיה – לאמצע. [הבעלים יכולים להציל בעצמם אבל בקושי. אם לא גילה דעתו שכוונתו להציל לעצמו, מן הסתם לא התייאשו שהרי יכולים להציל בעצמם, ונוטל כל אחד את שלו, ואם גילה דעתו שהוא מציל לעצמו, כיוון שלא אמרו הבעלים שרצונם להציל בעצמם אנו אומרים שהתייאשו והניחו לו לזכות לעצמו.
רש"י: רב אשי אומר – לעולם באיניש דעלמא [שאינו שותף או פועל] וכגון דיכולין להציל על ידי הדחק. אמר לעצמי ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן, אסח דעתייהו [הסיחו דעתם] וגלו דאייאוש ולא בעו ממסר נפשייהו [וגילו שהתייאשו ואינם רוצים למסור את נפשם], ומיהו [ומכל מקום] היכא [היכן] דיכולין להציל להדיא [באופן ברור. שלא על ידי הדחק] אפילו שמעו ושתקו לא קני, דמסתמא לא אייאוש]
מתני' הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין [אנסין גזלוה מן הגזלן. רש"י], אם מכת מדינה היא [דאנסוה ארעתא דאחריני ודהאיך [שאנסו קרקע של אחרים ושל זה]. רש"י] אומר לו הרי שלך לפניך [שקרקע אינה נגזלת ואינו מתחייב כגזלן לשלם אם נאנסה]. אם מחמת הגזלן [מפרש בגמרא. רש"י] חייב להעמיד לו שדה אחר.
גמ' אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני [מי ששונה] מסיקין לא משתבש, ומאן דתני מציקין לא משתבש. מאן דתני מציקין לא משתבש דכתיב: (דברים כח, נג) "במצור ובמצוק", ומאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב: (דברים כח, מב) "יירש הצלצל" [צלצל – ארבה גזלן הוא שאוכל תבואות כל אדם. רש"י] ומתרגמינן "יחסניניה סקאה" [כך הוא בתרגום אונקלוס על הפסוק. ומכיוון שקורא לארבה "סקאה" על שם שהוא גזלן, מוכח שבלשון ארמי גזלן נקרא מסיק. שסקאה הוא צורת שם, ומסיק הוא צורת פועל. וכמו שבברכות ס' א' קרא לתלמיד שפחד "חטאה את", וקרא לו חטאה על שם שהוא חוטא].
[דברים כ"ח מ"ב: "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל".
רש"י על החומש: "יירש הצלצל – יעשנו הארבה רש מן הפרי. יירש – יעני. הצלצל – מין ארבה".
רמב"ן על החומש: "הצלצל – על דעת רש"י מין ממיני הארבה, ואם כן ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט), ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר (בפסוק מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב, ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום, ויקרא החיל "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח ), ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (בבא קמא קט"ז ב') נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל, ומתרגמינן יחסנינה סקאה, ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק, כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק".
תוספות כאן:
"יחסנינה סקאה. פירש בקונטרס ארבה כמו ומעלה את הסקאין דבתענית (ו' א') שהוא מין ארבה.
ואין נראה לרבינו תם דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי [שעל בני אדם מדבר], ונטלוה מסיקין נמי איירי [גם מדבר] בבני אדם. ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב (שמות י) והנה כסה את עין הארץ [ועיין במדבר כ"ב י"א], ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל כמו הוי ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח) ר"ת.
ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (שם לד)]
"אם מחמת הגזלן חייב".
היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] דאנסוה לארעא דידיה [שלו] ולא אנסוה כולי ארעתא [כל הקרקעות], הא מרישא שמעת מינה אם מכת מדינה היא כו', אי לא לא? [אם לא היה אומר את סוף המשנה כבר היינו יודעים שאם אנסו רק קרקע זו חייב להעמיד לו שדה אחרת, שברישא אמר שאם מכת מדינה היא, דהיינו שאנסו גם קרקעות אחרות, פטור, ומזה כבר אנו יודעים שאם אנסו רק קרקע זו חייב ולא היה צריך לשנות את הסיפא אם מחמת הגזלן וכו']
לא צריכא דאחוי אחוויי. [דאחוי אחויי – שלא גזלה הוא עצמו אלא שמע מבית המלך שמבקשין לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני. רש"י.
בקרקע אין דין חיובי גזלן, שמה שהשליט את עצמו בה לא נחשב הוצאה מרשות בעלים להתחייב בדיני גזלן, שאין זה כמשיכת מטלטלין שמוציא מרשות בעלים [אמנם די בזה לעבור על לאו של לא תגזול כמו שכתב הרמב"ם בהלכות גניבה פרק ז' הלכה י"א, אבל לא להתחייב בהשבה ולשלם אם נאנסה כגזלן], אבל אם הזיק אותה וכגון שחפר בה בורות חייב לשלם דמי הנזק מדין מזיק. כאן אע"פ שלא הזיק בעצמו בידיים, חייב מדין מזיק אליבא דרבי מאיר שמחייב על דינא דגרמי [כך כתבו בתוספות מכח הגמרא לקמן וכן כתב רש"י לקמן קי"ז א' דיבור המחיל גמרינן], דהיינו שגרם נזק לממון חבירו אע"פ שלא הזיק בידיים ממש [עיין ביאור בזה לעיל נ"ו א' וע"א ב']. מרישא של המשנה שמענו שאם אנסו רק קרקע שלו נחשב מזיק מדינא דגרמי במה שהוציא אותה מחזקת בעליה וגרם שיאנסו אותה, ואם היא מכת מדינה יכול לומר לו גם אם לא הייתי גוזל ממך היו נוטלים אותה ולא אני גרמתי את הנזק. והסיפא של המשנה באה לחדש שאפילו לא גזל אותה מבעליה בעצמו אלא רק הראה אותה לעכו"ם גם כן חייב מדינא דגרמי]
.
.
(ברשב"א כתב:
"ואחוי נמי הא בהדייהו. כלומר מיתורא דסיפא שמעינן הכי, ורישא מיהא דשמעינן מינה דאם מחמת הגזלן חייב לאו מדינא, דהא קרקע אינה נגזלת ויכול לומר הרי שלך לפניך, אלא דכולה מתניתין דקנסא הוא [זהו לשיטות שדינא דגרמי הוא קנס]". ומבואר שגם אם גזל בעצמו את הקרקע ואנסו העכו"ם ממנו ולא היתה מכת מדינה החיוב הוא מדינא דגרמי. וכן נראה מוכרח מסברא, שהרי הוא לא הזיק בידיים אלא רק השליט את עצמו ובשעה שהשליט עצמו לא הזיק את הקרקע, ועל מעשיו אין חיוב תשלומין מעיקר דין מזיק או גזלן, ואחר כך נגרם מזה שנטלו אותה העכו"ם וזה רק מדינא דגרמי.
ויש שתי מדרגות בגרמי, האחת שגרם על ידי שעשה מעשה שגזל בעצמו את הקרקע ומזה נגרם הנזק, ויש גרמי שלא עשה בידו מאומה אלא רק דיבר ומייתור למדנו לחייב אפילו בזה. ולרוב הראשונים יש מדרגות של גרמי שלא מחייבים עליהן לכל הדעות והן נקראות "גרמא" ולא "גרמי" כדי להבחין שעליהן אין מי שמחייב, וכתבו שגרמי הוא משקל כבד ומשמע גרם יותר חזק. ולרש"י שלא מחלק "גרמי" הוא לשון רבים של "גרמא". וכגון כלי שהיה נופל מהגג על כרים וכסתות, ובא אחד והוציא את הכרים שלרוב הראשונים פטור גם למי שדן דינא דגרמי כיוון שזה רק גרמא. והאריכו בראשונים לחלק מה נחשב גרמי לחייב ומה הוא גרמא שלכל הדעות פטור ויש בזה כמה סברות לגבי עד כמה חזקה השייכות בין המזיק להיזק, וכיוון שיש מדרגות מדרגות בזה הוצרכה המשנה לחדש שלא רק בגזל על ידי מעשה ואנסו שלא במכת מדינה, אלא אפילו אם גרם היזק בדיבור בלבד שרק הראה להם עדיין אין זה גרמא אלא גם זה גרמי.
בתוספות כאן כתבו:
"לא צריכא דאחוי אחויי. וחייב משום דינא דגרמי כדמשמע לקמן בשמעתין, דקאמר זיל לגביה ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדאין דינא דגרמי וחייבוהו ממתניתין ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר.
ותימה לרשב"א דלעיל בהגוזל קמא (ק' א') לא משכחת [לא נמצא] דרבי מאיר דאין דינא דגרמי אלא ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דלא שמעינן דאתא כרבי מאיר אלא מכח ההיא משנה דהמסכך, ואמאי לא מייתי התם [מביא שם] ממתניתין דהכא דמחייבינן בדינא דגרמי?
ואומר ר"י דלא ניחא ליה לאתויי ממתניתין דהכא דלא קתני בה בהדיא דאחוי אלא מיתורא דמתניתין מוקי לה הכי [מעמיד לה כך]".
משמע מהתוספות שרק ממה שחייב אם הראה לעכו"ם ולא גזל בעצמו מוכח ממשנתינו שחייב על דינא דגרמי, ומכיוון שדבר זה למדנו רק מדקדוק לא הביאוהו בסוגיא לעיל ק' א' ללמוד מכאן חיוב דינא דגרמי והוכרחו ללמוד רק ממחיצת הכרם. והנה רק את הדין שאם לא גזל בעצמו אלא רק הראה חייב, זה למדנו מהייתור, אבל הדין שאם גזל בעצמו ואנסוהו עכו"ם ולא היתה מכת מדינה חייב, זה מפורש במשנה גופה ומזה גם יש ללמוד לחייב דינא דגרמי, ולמה לא הביאו מזה.
ויש לומר שממה שהוצרכה המשנה לייתר כדי שנדע לחייב אפילו אם רק הראה ולא עשה מעשה כלל, מוכח שגם אם גזל את השדה בעצמו חייב משום גרמי עדיין אין זה מוכיח לחייב גם בגרמי חלשה יותר שלא עשה מעשה כלל, שמא בלא מעשה כלל נחשב רק גרמא ופטור לכל הדעות. ובסוגיא לעיל ק' א' רצו להביא ראייה שחייב בלי מעשה כלל, ואת זה לומדים רק מייתור ולכן לא הביאו מכאן. וזה קצת דחוק בלשון התוספות.
ונראה שיש מקום לומר שהתוספות סוברים שאם גזל בעצמו ואנסוהו עכו"ם ולא היתה מכת מדינה אפשר להעמיד את המשנה שחייב גם למי שלא מחייב על דינא דגרמי. שכיוון שהעכו"ם אנסו דווקא ממנו, אם כן אפשר לפרש שמסתמא היה לו עניין איתם והיה ידוע בתורת וודאי שיאנסו קרקע שתבוא לרשותו [לקמן קי"ז א' מוכיח מ"תוא מכמר" לפירוש תוספות שגם אם העכו"ם לא חיזרו לגזול אלא ישבו בבתיהם במנוחה והוא בא ואמר להם שיש ממון של ישראל פלוני במקום פלוני אנו דנים בתורת וודאי שיגזלו אותו, וכאן מכיוון שאינה מכת מדינה מוכח שהם מכירים אותו לרעה ואפשר לומר שנחשב בתורת וודאי שיאנסו ממנו], וזה מחשיב את מה שהשליט עצמו על הקרקע כמאבד אותה לגמרי במעשיו בידיים. שהקרקע מיד כשבאה לרשות עכו"ם נדונית כנשטפה בנהר וכנשרפה אע"פ שהיא קיימת ולא יצאה מרשות בעליה, ואפילו לפני שבאה לרשות עכו"ם מבואר לקמן קי"ז א' לגבי היין של דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, שכיוון שהמוסר הראה להם היכן הוא מייד הוא כבר שרוף ומה שהמוסר אחר כך נטלו בידו לא עשה כלום שהיה כבר שרוף משעה שידעו היכן הוא. וכן לקמן קי"ז ב' בבאו לגנוב כוס כסף כיוון שיודעים שהיא בבית אע"פ שעדיין לא מצאו אותה היכן היא בבית לפירוש כמה ראשונים כבר דינה כשרופה עכשיו ומה שהמוסר נוטל אותה בידו לא עשה כלום כיוון שהיא כבר שרופה משעה שבאו לבית כיוון שאם יחפשו ודאי ימצאו. משום שמה שבא לידם לעולם אינו חוזר וכל מה שידוע להם מקומו ושתו ליבם אליו כבר הוא כנזרק לים אע"פ שהוא קיים. ואם כן גם משבאה לרשות הגזלן כבר אינה חוזרת שבידוע שיאנסו ממנו, ונחשב שכבר כעת מייד כשנכנסה לרשותו שטפה נהר והוא הכניסה לרשותו על ידי מעשה בידיים ונמצא שהזיק בידיים ממש ולא מדין גרמי. ומוסר דאחוי אחוויי נחשב גרמי אע"פ שהחפץ מייד נשרף והוא שרפו ולא העכו"ם, שמה שידוע לעכו"ם הוא כמו מונח בקרקע הים, והוא זה שזרקו לקרקע הים והוא זה שהזיקו, אבל משום שלא עשה מעשה בידיים אלא דיבור לחוד אין כאן מעשה מזיק ונחשב רק גרמא.
וקצת דומה לזה מבואר לקמן קי"ז א' [ושם ביארתי יותר] שאם אנסוהו עכו"ם להראות ממון חבירו אם הראה להם פטור כיוון שמותר לו משום פיקוח נפש וחיוב גרמי פטור באונס, אבל אם נשא ונתן ביד חייב לשלם, שזה מזיק גמור מעיקר הדין ולא משום גרמי וחייב משום מזיק אע"פ שהוא אנוס משום שאדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון. ואע"פ שמותר לו משום פיקוח נפש מכל מקום חייב לשלם את הדמים. ומדובר דווקא מדין מזיק שחייב גם באונס ולא מדין גזלן שבאונס כזה אינו מתחייב. ואם היה מדין גזלן היה מתחייב על ההגבהה, אבל כיוון שאין כאן אלא רק דין מזיק חיובו הוא על מעשה שבירת החפץ ולא על הגבהתו. והרי כשנשאו ביד לא שבר אותו, אלא רק אחר כך נטלו העכו"ם מידו ובנטילתם בא לרשותם וניזוק החפץ, ולמה נחשב מייד מזיק גמור כשנטל את החפץ כאילו שבר אותו עכשיו בידו להתחייב גם באונס, ולא נחשב גרמי שפטור באונס. אלא צריך לומר שעצם כניסת החפץ לתוך ידו הוא כמו זריקתו לים או לאש, שידו היא מקום אבוד כמו קרקעית הים, שהגעת החפץ לידו היא כמו הגעתו ליד עכו"ם כיוון שבידוע שיקחו ממנו. וכמו כן כאן מכיוון שבידוע שיקחו מגזלן זה מייד כשגזל בידיים הזיק את החפץ ודינו כמזיק ממש ולא רק גרמי)
.
.
לישנא אחרינא הכא במאי עסקינן כגון דאנסוה עכו"ם ואמרי ליה אחויי ארעתיה [הראה קרקעותיך] ואחוי ההוא בהדייהו. [והראה ההוא עמן. העכו"ם אנסוהו להראות קרקעותיו והיה לו להראות קרקעות אחרים שלו ולא להראות את זו הגזולה עמן כיוון שאינה שלו.
אם אנסוהו להראות שדה של אחרים והראה פטור, אבל כאן אנסוהו להראות שדות שלו והוא הראה על שדה שאינה שלו ולכן חייב. על פי תוספות]
ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא [אותו אדם שהראה על כרי של חיטים של בית ראש הגלות. הראה לעכו"ם ואנסוהו]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב נחמן. חייביה רב נחמן לשלומי [חייבו רב נחמן לשלם].
יתיב [ישב] רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא, ויתיב רב הונא בר חייא קמיה [לפני] דרב נחמן, אמר ליה רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא?
אמר ליה מתניתין היא, דתנן: "אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר", ואוקימנא דאחוי אחוויי.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 