בבא קמא – דף ק"ט עמוד א'

מתני' היכן פקדוני? אמר לו אבד, משביעך אני ואמר אמן [עניית אמן דינה כנשבע], והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם קרן [דאין חומש ואשם אלא אם הודה דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא והתוודה. רש"י]. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם.
היכן פקדוני? אמר לו נגנב, משביעך אני ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל [שטוען טענת גנב ונשבע חייב כפל]. הודה מעצמו משלם קרן חומש ואשם. [ופטור מכפל שהוא קנס ומודה בקנס פטור.
רש"י שבועות מ"ט א': אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן ולא כפל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם, כדין שבועת הפקדון דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפרשת נשא "והתודו את חטאתם אשר עשו וגו'".
אמר לו נגנב משביעך כו' בהדיא ילפינן לה בפרק מרובה בשומר חנם הפוטר עצמו בטענת אבידה אינו משלם כפל אף בשבועה אבל הפוטר עצמו בטענת גנב ובשבועה ובאו עדים משלם כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב אם לא ימצא כמו שהוא אמר אלא הוא עצמו גנבו כו' כדאיתא התם]
הגוזל את אביו ונשבע לו ומת [ואחר כך מת אביו ואחר מיתת האב הודה. רש"י] הרי זה משלם קרן וחומש (ואשם) [עיין מסורת הש"ס שיש למחוק אשם] לבניו או לאחיו [הרי זה משלם קרן וחומש לבניו – של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים. ואף על גב דנפלה ירושה קמיה דהאיך [לפניו של זה. שהרי גם לו יש חלק בירושת אביו] בעי למעבד [צריך לעשות] השבה, ואין מעכב [בידו] אפילו כנגד חלקו. רש"י]. ואם אינו רוצה או שאין לו, לוה ובעלי חוב באין ונפרעים. [אין לו – נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו או שאין רוצה להפסיד חלקו. לוה – מאחרים ומשיב לאחיו לקיים מצות השבה. ובעלי החוב באין ונפרעין – מן הירושה את חלקו, כגון אם היו שנים אחין והוא שלישי נפרעים בעלי חובים מן הירושה שליש החוב והשאר יגבו ממנו [שליש מהגזילה שלו כיוון שהגזילה היתה של אביו והוא יורש שליש מנכסי אביו, ושני השלישים האחרים מהגזילה הם של אחיו שהם יורשים בה את חלקם, ולכן שני שלישי החוב פורע משלו ולא מהירושה]. רש"י.
כל זה נצרך משום שנשבע והודה והתחייב משום כפרה על שבועת השקר לקיים מצוות השבה "לאשר הוא לו יתננו", שלכן גם צריך להוליכו אחריו אפילו למדי. אבל מדיני גזלן לחוד אם לא היה נשבע ומודה, אם גזל מאביו וירש מה שירש שייך לו ואינו צריך לקיים בו מצוות השבה לתת ליורשים האחרים]
האומר לבנו קונם אי [אין] אתה נהנה משלי [אסר את כל נכסיו בהנאה על בנו. קונם הוא כינוי לקרבן והוא נדר שאומר יהיו הנכסים כמו קרבן שאסור בהנאה], אם מת ירשנו [שלא אסר עליו אלא כל זמן שהנכסים שלו לפיכך יירשנו. רש"י נדרים מ"ב א']. בחייו ובמותו [אמר האב קונם אין אתה נהנה משלי בחיי ובמותי] אם מת לא ירשנו [בחייו ובמותו – אם מת לא ירשנו. רש"י], ויחזיר לבניו או לאחיו.
ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים. [ואם אין לו – מה יאכל לוה ואוכל ובעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה את חלקו. רש"י]

.

.

(אם האב אסר בהנאה את נכסיו על בנו בחייו במותו, כתב רש"י שבנו לא יורש אותו. וקשה שהרי הירושה אינה מעשה של האב ואינה תלויה בו אלא התורה היא שזיכתה את נכסי המת ליורשיו וממילא הם זוכים והאב אין בכוחו למנוע שיירש בנו ואין לו בעלות על הורשת הנכסים ואינו יכול לאסור את ההורשה עצמה שמה שאינו בבעולותו אינו יכול לאסור, והיה ראוי שיהיה הדין שבנו יירש אותו, ואם יש כח ביד האב לאסור בהנאה גם לאחר מותו יהיו הנכסים של היורש רק יהיו אסורים עליו בהנאה.

ואכן כך פירש הר"ן בנדרים מ"ב א'-ב':
"אם מת יירשנו [כשלא אמר האב בחיי ובמותי]. דלאו מדידיה מתהני [שלא משלו נהנה] אלא מירושתיה דזכי ליה [שזיכה לו] רחמנא. [וחולק על רש"י בנדרים שהבאתי על הגמרא כאן, שפירש משום שמפרשים כוונת לשון האב שלא אסר לאחר מותו]
אם מת לא יירשנו. לאו דוקא לא יירשנו, דנכסי ודאי דידיה הוו [שהנכסים ודאי שלו הם], וכו', אלא משום דתנא רישא יירשנו לומר שדינו כשאר היורשים אפילו ליהנות מן הנכסים תנא סיפא נמי [גם] לא יירשנו לומר שאינו מותר ליהנות מירושתו. ומכל מקום שמעינן מהא דיכול אדם לאסור פירותיו על חבירו לאחר שיצאו מרשותו ולא הוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו".

לפי הר"ן קשה מה שנאמר במשנה "ויחזיר לבניו או לאחיו", שהנכסים הם שלו שהאב אינו יכול למנוע את הירושה, ורק אסורים עליו בהנאה, ויכול אם ירצה לשרוף אותם ולמה יהיה חייב לתת אותם ליורשים האחרים. וברשב"א משמע שמפרש שהכוונה שיכול לתת לבניו או לאחיו אם ירצה, אבל הקשה שאם הם אסורים עליו בהנאה אסור לו לתת אותם במתנה, וגם הקשה כיצד נפרעים מהם בעלי חובו שכיוון שנאסרו עליו בהנאה אין לו בעלות על שווי ממון בהם. עיין שם שהאריך ונדחק.

והנראה לעניות דעתי ליישב דעת רש"י לפי דברי התוספות בבבא מציעא ב' א', שנאמר שם במשנה: "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע".

והקשו התוספות שם על מה שנאמר במשנה לגבי זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי:
"ואם תאמר ונימא [ונאמר] דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה, והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום. כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות ל"ח א') "ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר אנא בר מתנא אנא [אני בן המת אני] ואית לי פלגא [ויש לי חצי], ויבם אמר את ברא דידי [אתה בן שלי] ולית לך ולא מידי [ואין לך ולא מאומה], הוה ליה יבם ודאי, וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי?
ויש לומר דהתם [ששם] יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו, ולא יוציא הספק מספק ממונו, אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני".

ביבמות מדובר על ראובן שמת ושמעון אחיו ייבם את אשתו, ותשעה חודשים אחרי מות ראובן נולד ממנה בן שהוא ספק בנו של ראובן וספק בנו של שמעון. אחר כך מת הסבא אביהם של ראובן ושמעון. אם הבן הספק הוא בנו של ראובן המת, הוא זוכה בחלקו של ראובן בירושת הסבא וחצי מנכסי הסבא שלו. ואם הספק הוא בנו של שמעון אינו זוכה במאומה כיוון ששמעון יורש את חלק אחיו המת ושמעון חי ואין בנו זוכה במאומה.
ביבמות שם נאמר שהספק בא וטוען שהוא בנו של ראובן המת ויש לו חצי, ושמעון טוען אתה בני ואין לך מאומה. ומכריעים את הדין לפי הכלל אין ספק מוציא מידי ודאי, דהיינו שאם יש דבר שידוע בוודאי, ודבר אחר הסותר אותו ידוע רק על צד ספק, לא מערערים את הידיעה הוודאית אלא דוחים את הידיעה שהיא בספק ומשאירים את הידוע בוודאי בחזקתו שהוא וודאי כך. ומכח זה אומרים שמעון ידוע בוודאי שהוא יורש בנכסים, והספק ספק אם הוא יורש בנכסים ואפשר שאינו יורש כלל, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן נשאר שמעון בחזקת מה שהיה ידוע בוודאי שהאו יורש וזוכה בכל, והספק לא נוטל מאומה.
הנה מה ששמעון ידוע בוודאי שהוא יורש בנכסים זה רק על חצי הנכסים, שבחצי השני יש ספק אם הוא זוכה או הבן הספק זוכה, ושמא שמעון אינו זוכה בחצי השני. וזה דומה לשניים אוחזים בטלית ואחד טוען כולה שלי והשני חציה שלי, שלמי שטוען כולה שלי ידוע בוודאי שיש לו חצי ועל החצי השני יש ספק ביניהם. ומי שטוען חציה שלי אפשר שאין לו בטלית כלום. ולכן הקשו התוספות שגם בטלית נאמר אין ספק מוציא מידי וודאי.
לפי תירוץ התוספות אותו חצי טלית שיש בוודאי למי שטוען כולה שלי אין עליו מחלוקת ודין ודברים, וכל המחלוקת היא רק על החצי השני, ועל אותו חצי שני יש ספק של מי הוא ולגביו שניהם שוים ואין לאחד וודאי לגביו יותר מלחבירו. ואין סברא שוודאות על חצי אחד תועיל לחצי השני.
התוספות כתבו בתירוצם: "ויש לומר דהתם [ששם] יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו, ולא יוציא הספק מספק ממונו, אבל הכא [כאן] אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני". מה שכתבו ששם היבם הוי ודאי יורשו, בהכרח כוונתם שהוא בוודאי יורש על כל הנכסים. שהרי אם הוא וודאי יורש רק לגבי חצי הנכסים זה כמו בטלית וכך סברו בקושיא. וצריך להבין למה כוונתם שהוא וודאי יורש על כל הנכסים, שהרי יש צד שהבן הספק הוא בנו של ראובן וחצי מהנכסים שלו, ואם כן אינם של שמעון, ואיך אפשר לומר ששמעון יורש וודאי על כל הנכסים?
והביאור בזה שירושה אינה מעבר הנכסים מרשות האב לרשות יורשים. ואינה כמו שהקנה להם האב במתנה שאז הם עוברים מרשותו לרשותם. אלא ירושה עניינה שרשות האב ממשיכה להתקיים כמו שהיתה בחייו, והיורש נכנס לעמוד במקום האב ורואים שעכשיו היורש הוא הוא האב, והנכסים נשארו באותה רשות קניינית כמו שהיו.
האב היה אחד ורשותו היתה רשות קניינית אחת, וגם לאחר מותו הרשות הקניינית שהירושה בה היא אחת והיא נדונית כאדם אחד, וממילא בהכרח בעליה נדונים כאדם אחד. מה שהתורה אמרה שהיורש נכנס לעמוד להיות הוא עצמו האב, זה אינו יכול להתחלק שיהיה רק חצי מהאב, אלא כל יורש נכנס להיות הוא האב לגמרי. ושני היורשים הם אדם אחד מבחינה קניינית, וכל אחד מהם אם אנחנו דנים עליו בפני עצמו הוא לבדו במקום האב וכל הנכסים שייכים לו לבדו. וכשהם חולקים כל אחד מהם בפני עצמו כל הנכסים הם שלו לבדו. וכמו למשל שיש חבית יין שהיא כולה של ראובן ובה בעת היא גם כולה של שמעון, וראובן פותח בה ברז לקחת אל הכלי שלו את כל היין, וגם שמעון פותח ברז לקחת אל הכלי שלו את כל היין, וממילא יהיה שזה יקבל חצי וזה יקבל חצי ואחר כך לא יוותר יין. וכך היא חלוקת יורשים, שבמות האב הנכסים הם ברשות קניינית שנקראת תפוסת הבית, והיא רשות קניינית אחת ונדונית כאילו הנכסים שבה שייכים כולם לאדם אחד. ואין לה דין של חצר השותפים ששייכת לשניים וחלקיהם מעורבים זה בזה, אלא דינה כחצר של אדם אחד [עיין בזה בכורות נ"ו ב' לגבי חיוב תפוסת הבית בקלבון ובמעשר בהמה, ובבא בתרא קל"ז ב' לגבי אחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית, שמבואר להדיא שתפוסת הבית אינה כרשות שותפים אלא כרשות אדם אחד]. וכשחולקים כל אחד ראוי שיקח הכל כי כל אחד בפני עצמו עומד במקום אביו. רק מגיע לכל אחד כפי חלקו כיוון שאין די נכסים כדי שכל אחד יקבל הכל.
וזהו ביאור דברי התוספות שהיבם הוא יורש וודאי על כל נכסי הסבא, והספק ייתכן שהוא בנו של היבם ואינו נכנס להיות תחת המת כלל. ולכן אומרים בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, ואינו דומה לטלית.

לפי זה לעניות דעתי יובנו גם דברי רש"י כאן, שכל אח הוא בעלים לבדו על כל הירושה, וכיוון שאיסור ההנאה מבטל בעלות ממונית על החפץ האסור, ונשאר בידיו רק בעלות על עצם גופו ולא על שום שווי ממון שבו, ממילא מה שאין יורש אחד יכול לזכות לעצמו מרשות תפוסת הבית מתרוקן ממילא להיות של היורשים האחרים. וכמו בחבית שיש לה שני פתחים שאם נסתם פתחו של אחד ממילא השני זוכה בחלקו.
אמנם מה שמתרוקנים אליהם הנכסים הוא רק לגבי מה שאם יזכה בו האח תהיה בזכייתו סתירה לאיסור הנאה שאסר האב. מכיוון שמהלכות איסורי הנאה מותר לו ללוות ואחר כך בעל החוב יטול על דעת עצמו מהנכסים האסורים עליו בהנאה [וכמו שכתבו בתוספות כאן דיבור המתחיל "ב"ח"], אם כן מה שהוא לווה ואחר כך בעלי החוב נפרעים את חובו ממה שאסר עליו אביו בהנאה זה אינו סותר את דין איסור ההנאה שאסר עליו האב. וכל כמה שלא סותר הרי הוא יורש עם אחיו, שאת מה שהוא נכנס לעמוד במקום אביו אין האב יכול לבטל וכמו שכתב הר"ן בנדרים. ולכן אם לא לווה זוכים האחים בירושה והוא אינו יורש עמם, ואם לווה בעלי חובו נפרעים מחלקו בירושה, ושיטת רש"י מיושבת היטב בע"ה (ומצאנו סברא דומה לזו בבבא בתרא ק"ז א' לגבי אם גבה בעל חוב קרקע משועבדת מאחד היורשים אם בטלה החלוקה עיין שם ביד רמ"ה ודוק).

ומה שכל אח הוא לבדו יורש הכל, עולה מזה שיש שני אופנים של אמת גמורה שמתקיימים בבת אחת, האחד שאמת שכל הנכסים של זה והשנייה שאמת שכל הנכסים של אחיו. עיין לקמן קי"ח א' ובבבא מציעא ג' א' שנתבאר שייתכן עניין כזה ואין זו סתירה).

.

גמ' אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה. אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. [ואפילו לארנקי של צדקה – אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן אותה לארנקי של צדקה ולא יעכבנו בידו. וצריך שיאמר – כשהוא משיב לארנקי של צדקה זה גזל אבא. רש"י]

אמאי [למה], נמחליה לנפשיה [ימחל אותו לעצמו], מי [האם] לא תנן [לעיל ק"ג א']: "מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש", אלמא בר מחילה הוא? [ונמחליה לנפשיה – היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו. מי לא תנן מחל לו על הקרן – ולא מקיימא מצות השבה [שהתחייב משום כפרה מהכתוב "לאשר הוא לו יתננו"], אלמא למיפק ידי גזילה בעינן [די בכך שיצא ידי חיוב גזלן שלא נשבע והודה] והא נפקא ליה במחילה, הכא נמי [כאן גם] כיון דירושה קמיה [לפניו] נפלה נפק [יצא] ליה מידי גזילה. רש"י]

.

[פרשת גזל הגר, במדבר ה':

ו דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.  ז וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.  ח וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן  מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ עָלָיו.  ט וְכָל-תְּרוּמָה לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.  י וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה]

.

אמר רבי יוחנן לא קשיא, הא רבי יוסי הגלילי הא רבי עקיבא, דתניא: (במדבר ה, ח) ""ואם אין לאיש גואל [יורש. רש"י] להשיב האשם [זה קרן של גזילה כדתניא לקמן בפרקין (ק"י א'). רש"י]" וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים [אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש. רש"י]? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר [אלא בגזל הגר – ונשבע לשקר דכתיב למעול מעל בה'. רש"י. שאם לא היה נשבע ומודה זכה הגזלן כשמת הגר ונעשה ממונו הפקר ואינו חייב לשלם מאומה], הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר, והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים [והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים – לכהנים כדכתיב האשם המושב לה' לכהן ואמרינן לקמן בשמעתין אשם זה קרן. רש"י], ופגע באותו הגר וזקפו עליו במלוה [וזקפו עליו – גר במלוה נפק [יצא] ליה מתורת גזילה [שכאילו קיים השבת הממון לגר והגר הלווה לו את הממון וכבר אינו חייב לקיים מצוות השבה בקרן מדין גזלן שנשבע והודה אלא הוא ככל לווה], ולכי מיית [וכאשר מת] גר הוה ליה האי מוחזק וזכה מן ההפקר. רש"י] ומת, זכה הלה במה שבידו דברי רבי יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו".

לרבי יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה [לעצמו] לא שנא לאחרים מצי מחיל [יכול למחול.

אחרי שנשבע והודה ההשבה היא מצוות כפרה שמוטלת עליו מהתורה וכמו הבאת הקרבן ולא רק חוב לנגזל מדיני ממונות, ולרבי יוסי הגלילי אעפ"כ קיום המצווה אינו דווקא לשלם ממון ממש אלא במה שמקיים כלפי הנגזל את חיובי גזלן שיש כלפיו מדיני ממונות, ואם הנגזל מחל יצא הגזלן ידי דיני ממונות שיש לו עליו, ולרבי יוסי בזה גם יצא ידי חובת קיום מצוות השבה משום כפרה. ומכיוון שמדיני ממונות אינו חייב לשלם אם מת אביו או הגר אינו מחוייב יותר מזה מכח חובת מצוות השבה לכפרה, וזהו הפירוש שמוחל לעצמו מלהשיב.

רש"י: לא שנא לנפשיה – כגון הכא [כאן] דמחיל ליה האי גברא [אדם זה] גזל הגר לנפשיה, והוא הדין גוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו דמחיל לנפשיה. ולא שנא לאחרים – נגזל לגוזל מצי מחיל [יכול למחול] ומתניתין דקתני מחל לו על הקרן רבי יוסי הגלילי היא, ואשמעינן לאחרים והוא הדין לנפשיה היכא [היכן] דנפק מידי גזילה כגון יורש או גזל הגר, וקא סלקא דעתך האי זקפו לאו דוקא כדמפרש ואזיל], ולרבי עקיבא לא שנא לאחרים ולא שנא לנפשיה לא מצי מחיל. [לר' עקיבא לא שנא כו' – ומתניתין דקתני משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ר' עקיבא היא, ולאשמועינן לנפשיה דלא מצי מחיל והוא הדין לאחרים דאפילו מחיל ליה נגזל גופיה [עצמו] לאו מחילה היא [שאע"פ שהמחילה פוטרת מדיני ממונות כלפיו, מצוות השבה משום כפרה אינה תלויה בחיובי ממונות אלא חייב לעשות דווקא מעשה של נתינת ממון]. רש"י]

ולר' יוסי הוא הדין דאפילו לא זקפו במלוה [הוא הדין אפילו לא זקפן – הלכך יורש את אביו נמי [גם] אע"ג דלא זקפו עליו במלוה ולא יצא מתורת גזילה בחיי אביו כיון דמת אביו ונפלו נכסים לפניו מחיל לנפשיה, ולקמן פריך אם כן גזל הגר דנפיק [שיוצא] לכהנים היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]. רש"י], והאי דקתני זקפו עליו במלוה להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו זקפן עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו. [זקפו במלווה היינו שנגזל אומר הריני כאילו התקבלתי וכעת אני מלווה לך את הממון. ולרבי עקיבא לא יצא ידי חובת השבה משום כפרה במה שאומר הנגזל הריני כאילו התקבלתי אלא צריך לתת לידו ממש]

מתקיף [מקשה] לה רב ששת אי הכי [אם כך] לרבי יוסי הגלילי לשמעינן לנפשיה וכל שכן לאחרים, לרבי עקיבא לשמעינן לאחרים דלא מצי מחיל וכל שכן לנפשיה דלא מצי מחיל? [אי הכי – דבלא זקפו נמי [גם] קאמר ר' יוסי לנפשיה מצי מחיל [יכול למחול], מתניתין דמחל לו על הקרן דאמרת ר' יוסי היא, כיון דאמר לנפשיה מצי מחיל לשמעינן ביורש את אביו דמחיל לנפשיה וליתני פטור ולוקמה [ולהעמידה] כר' יוסי וכל שכן דנגזל גופיה לגזלן מצי מחיל.

וגבי מחל לו על הקרן דאוקמיה כר' יוסי, ליתני אינה מחילה ולוקמה כרבי עקיבא, דלשמעינן מתניתין לרבי עקיבא דלאחרים לא מצי מחיל, ומהתם שמעינן שפיר דכל שכן לנפשיה, דזקפו במלוה היינו אחרים וקאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל, אבל השתא דאשמועינן לאחרים הויא מחילה ולנפשיה לא הויא מחילה איכא למימר [יש לומר] דדוקא קתני וחד תנא הוא רישא דמתניתין וסיפא. רש"י]

אלא אמר רב ששת הא והא רבי יוסי הגלילי, כי קאמר רבי יוסי הגלילי דמצי מחיל [שיכול למחול] לאחרים, אבל לנפשיה לא מצי מחיל. אלא אמאי [למה] זכה הלה במה שבידו, משום דזקפן עליו במלוה. [הא והא ר' יוסי – הא דאמר בזקפו במלוה דכיון דאפקה גר גופיה דהוה נגזל מתורת גזילה [כיוון שהוציאה מתורת גזילה הגר עצמו שהוא הנגזל] דהוי כמוחל לאחרים הוי מחילה, ולכי מיית [וכאשר מת] קנייה האי, הלכך מחל לו על הקרן דמתני' ר' יוסי היא, דאי [שאם] לרבי עקיבא בעי [צריך] השבה משלו, כדקתני אין לו תקנה עד שיוציא גזילה. וסיפא נמי [גם] רבי יוסי היא דמודי [שמודה] רבי יוסי לנפשיה דלא מצי מחיל כיון דלא אפקיה נגזל [שלא הוציאו הנגזל] מתורת גזילה. רש"י]

רבא אמר הא והא רבי עקיבא, כי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל – לנפשיה, אבל לאחרים מצי מחיל. [רבא אמר הא והא רבי עקיבא – דלרבי יוסי לנפשיה נמי [גם] מצי מחיל, דזקפו לאו דוקא, וכי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה הוא דקאמר, דאע"ג דגר זקפו כיון דלא מחיל מחילה גמורה לא נפקא ליה מתורת גזילה, אבל נגזל לגזלן מודה ר' עקיבא דמחיל. רש"י]

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל [אפילו לעצמו גם יכול למחול. רש"י: מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה אפילו לא זקפו, לרבא פרכינן], אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]?

אמר רבא הכא [כאן] במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה, דבעידנא דאודי [שבזמן שהודה] קנאו השם ונתנו לכהנים. [קנאו השם – הקב"ה, כדכתיב המושב לה' לכהן. קנאו השם ונתנו לכהנים – אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית [וכשמת] גר מחיל לנפשיה. רש"י]