בבא קמא – דף ק"ט עמוד ב'

[פרשת גזל הגר, במדבר ה':

ו דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.  ז וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.  ח וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ עָלָיו.  ט וְכָל-תְּרוּמָה לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.  י וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה]

.

בעי רבינא גזל הגיורת מהו [גזל הגיורת – שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה. מהו – מי נפיק [האם יוצא] לכהנים או זכה בה איהו [הוא]. רש"י], (במדבר ה, ו) "איש" [אם אין לאיש גואל. רש"י] אמר רחמנא ולא אשה, או דלמא [שמא] אורחיה דקרא הוא [דרכו של הפסוק הוא]?
אמר ליה רב אהרן לרבינא תא [בא] שמע, דתניא: ""איש" – אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר: (במדבר ה, ח) "המושב" הרי כאן שנים. [הרי כאן שנים – תרי [שתי] השבות כתיב, להשיב המושב. לישנא אחרינא, תרי אשמות כתיבי להשיב האשם, האשם המושב. רש"י]
אם כן מה תלמוד לומר "איש"?
איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו [צריכין לחזור אחריו – ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן. רש"י], קטן אי אתה צריך לחזור אחריו בידוע שאין לו גואלין". [קטן – שאין איש בידוע שאין לו בנים יתנהו לכהנים [מדבר בגר שאין לו יורשים מלבד בניו]. ומהכא [ומכאן] נפקא לן דקטן לאו בר אולודי [הולדה] הוא בסנהדרין בבן סורר ומורה (ס"ט א'). רש"י.
בן תשע ראוי לביאה ויש לו זרע אבל זרעו אינו מוליד עד שיהיה בן י"ג. זוהי דעת רבה שם ונראה שכך פסק הרמב"ם פרק ח' מהלכות גזלה הלכה ז'. ורב חסדא שם סובר שקטן יכול להוליד]
.
.
(תוספות:

קטן אי אתה צריך לחזור עליו. ואם תאמר גזל גר קטן היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה] והא אין זכיה לקטן כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"ב א') דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא, ובירושה ליכא למימר [אין לומר], דגר אין יורש אביו דבר תורה. [גר שהתגייר כשהוא קטן, לא יתכן שיהיה לו ממון ששייך לו מהתורה, כיוון שאינו יכול לקנות ממון מדאורייתא בשום דרך, ואם אביו הנכרי מת אינו יורש אותו, ולמה נאמר בו פסוק לומר שאם גזל אותו ומת אינו צריך לחזר אחר יורשים כדי לקיים השבה]
ויש לומר דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם, אבל כשדעת אחרת מקנה אותו [אם בעל החפץ עושה מעשה קניין להקנות לו, במתנה או מכר] קני מדאורייתא.
ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי, דלכולי עלמא מטבילין אותו, אבל בלא אביו פלוגתא היא בפרק קמא דכתובות (י"א א') אם מטבילים אותו על דעת בית דין [ועיין תוספות סנהדרין ס"ח ב' דיבור המתחיל "קטן"])
.
.

תנו רבנן: (במדבר ה, ח) ""לה' לכהן" – קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר [שהוא בא להתכפר בו. רש"י].
אתה אומר לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה?
כשהוא אומר: (במדבר ה, ח) "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר". [כשהוא אומר מלבד איל הכפורים – משמע למי שזה ניתן זה ניתן, ואיל הכפורים אין יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יח) "לבד ממכריו על האבות", אני בְּשַׁבַּתִּי ואתה בְּשַׁבַּתְּךָ. רש"י [לקמן הבאתי את הפסוק ורש"י עליו]]

תנו רבנן: "הרי שהיה גוזל כהן [הרי שהיה כהן גוזל – את הגר וכשהגיע משמר שלו בא והודה לאחר מיתת הגר. רש"י], מנין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי, ודין הוא אי [אם] בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כל שכן? [בשל אחרים – אם היה ישראל מביא גזל הגר במשמר זה הריני נוטל חלקי עם אחיי הכהנים בני המשמר. בשל עצמי לא כל שכן – שאטול את הכל. רש"י]
רבי נתן אומר בלשון אחר, ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס ברשותו כשיכנס לרשותו אינו יכול להוציאו מידו, דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס ברשותו משנכנס לרשותו אינו דין דאין אחר יכול להוציאו מידו? [מה דבר שאין לו חלק בו – כגון כהן שהתנדב קרבן דאמרינן לקמן בשמעתין כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה, ובשרה ועורה שלו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו, נמצא שאין לבני משמר חלק בו.
משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו' – שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.
דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס ברשותו – שכיון שבא ישראל והביא גזל הגר למשמר זה אע"פ שנתנו לאחד מאחיו יש לו חלק בו.
לישנא אחרינא – מה דבר שאין לו חלק בו, כגון תרומות ומעשרות. מפי עוקר הרים. רש"י]
לא. אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו שכשם שאין לו חלק בו כך אין לאחרים חלק בו [לפיכך משנתנו לך מי יעכב עליך. רש"י], תאמר בגזל שכשם שיש לו חלק בו כך יש לאחרים חלק בו? [תאמר בגזל הגר שהוא לכל בני משמר וכולם תובעין. רש"י]
אלא גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים".

והכתיב: (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו"? [ונפקא לן לקמן מיניה [ממנו] שכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה, ובשרה ועורה שלו, והכא נמי [וכאן גם] האי איל אשם [איל אשם זה] קרבנות דכהן הוא וזכי ביה [וזוכה בו], וכיון דמקריב ליה וזכי ביה גזל נמי [גם] דידיה [שלו] הוא, כדאמרינן "מלבד איל הכפורים" למי שזה ניתן זה ניתן [למי שניתן הקרבן ניתן גם ממון השבת הגזילה]. רש"י.
אם הכהן בעצמו גזל את הגר והתחייב הכהן בקרבן אשם גזילות ובהשבת ממון הגזילה לכהנים, מכיוון שאת הקרבן הוא מביא בעת שהוא רוצה וזוכה בעורה ובשרה, מן הדין שגם יזכה בעצמו בכל הממון של השבת הגזילה לכהנים, כיוון שלמי שהקרבן ניתן גם ממון השבת הגזילה לכהנים ניתן. וקשה על הברייתא שאמרה שהממון מתחלק לכל הכהנים שבאותו המשמר]
הכא [כאן. בברייתא] במאי עסקינן בכהן טמא. [דאין ראוי להקריב איל האשם. רש"י]
אי [אם] בכהן טמא, דבר שיש לו חלק בו מי אית ליה? [האם יש לו. רש"י: אי בכהן טמא – היכי מצי למימר [איך יכול לומר] "דבר שיש לו חלק בו" והא קיימא לן בזבחים (צ"ח ב') דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות, וגזל הגר נמי [גם] קדשי המקדש הוא]
.
[פרשת שדה אחוזה. ויקרא כ"ז:
וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד. וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.
רש"י על החומש: והיה השדה בצאתו ביבל – מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל.
קדש לה' – לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר (במדבר יח) "כל חרם בישראל לך יהיה" אף זו תתחלק לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו]
.
אלא אתיא [באה. נלמדת] "לכהן" "לכהן" משדה אחוזה [אלא – לעולם בכהן טהור, והאי דמוציאין מידו משום דילפינן [שלומדים אנו] גזירה שוה כהן כהן משדה אחוזה, ו"איש את קדשיו" במילי אחריני מתוקמא [בדברים אחרים מועמדת]. רש"י], דתניא: (ויקרא כז, כא) ""אחוזתו" מה תלמוד לומר? ['לכהן תהיה' היה לו למימר [לומר] ודיו, ומה תלמוד לומר "אחוזתו". רש"י]
מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי. ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן? [לשדה היוצאה לכהנים – מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה מן ההקדש ומכרה גזבר לאחרים, כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים משמר שנכנס בו יובל שנאמר "ואם לא יגאל את השדה" – בעלים, "ואם מכר את השדה" – גזבר, "לא יגאל עוד" – בעלים, אלא "והיה השדה וגו'", והכי [וכך] תניא בתורת כהנים ובערכין.
וגאלה אחד מן הכהנים – כלומר והלוקח מן הגזבר כהן היה ומבני המשמר של יובל היה. רש"י.
וביובל השדה יוצאת מתחת ידו וניתנת לבני המשמר שהוא אחד מהם והוא רוצה לזכות בכולה ולא לחלוק עם שאר בני המשמר מכח שאומר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא וכו']
תלמוד לומר: (ויקרא כז, כא) "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" אחוזה שלו ואין זו שלו, הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים".
.

[דברים י"ח:
"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת".
רש"י על החומש: "וכי יבא הלוי – (ספרי) יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת יצאו לוים שאין ראוין לשירות.
ובא בכל אות נפשו וגו' – ושרת. למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל כגון מוספי הרגל ואע"פ שאין המשמר שלהם.
חלק כחלק יאכלו – מלמד שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות. יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל כגון תמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות? תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות" חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל שנקבעו המשמרות ומכרו [הכהנים] זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי]
.

 

תנו רבנן: "מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה? תלמוד לומר: (דברים יח, ו) "ובא בכל אות נפשו ושרת". [שבא ומקריב – אם נדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו. רש"י]

ומניין שעבודתה ועורה שלו? [שעבודתה – שכר עבודתה דהיינו בשרה. רש"י]

תלמוד לומר: (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו".

הא כיצד, אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו. ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר". [אם היה בעל מום – ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר, והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה "ואיש את קדשיו [לו יהיו]" לפיכך עבודה ועורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו.
ואם היה זקן – וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה. נותנה – להקריב. לכל כהן שירצה – דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח [יכול לעשות שליח].
ועבודתה ועורה לאנשי משמר – דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה. רש"י]