בר חמוה דרבי ירמיה [בן חמיו של רבי ירמיה. אחי אשתו. רש"י: קטן הוה], טרק גלי באפיה דרבי ירמיה. [נעל דלת בפניו של רבי ירמיה. רש"י: טרק גלי – דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס, לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה]
אתא לקמיה דרבי אבין [רבי ירמיה בא לפני רבי אבין], אמר [רבי אבין] שלו הוא תובע. [אביו של אותו קטן מת, והוא יורש את אביו, ורבי אבין אמר שהדין עמו שאינו מניח לרבי ירמיה להחזיק בבית]
אמר ליה והא מייתינא סהדי [מביא אני עדים] דאחזקי ביה בחיי דאבוה [שהחזקתי בה בחייו של אביו]?
[והיה טוען [רבי ירמיה] שאביו מכרה לו או נתנה לו. רש"י. כיון שרבי ירמיה מביא עדים שהחזיק בה בחיי האב יש בעדותם ראיה שהאב בחייו מכר או נתן לרבי ירמיה]
אמר ליה וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין? [והאי קטן כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו דומה]. רש"י]
ולא, והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין?
אמר ליה הרי מחלוקת סומכוס בצידך. [רבי אבין פוסק כסומכוס שקטנים פטורים גם אם הגזלה קיימת]
אמר איכפל כולי עלמא [טרחו כל העולם] וקאי [ועמדו] כסומכוס, לאפקוען לדידי [להפקיע ממני את שלי].
אדהכי איגלגל מילתא [עד שכך התגלגל הדבר] אתא ומטא לקמיה [בא והגיע לפניו] דרבי אבהו. אמר לא שמיע לכו [לכם] הא דרב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא? דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו [שתקף בעבדיו – שלקח עבדיו עמו שיסייעוהו. לישנא אחרינא שתקף בעבדיו ואמר שלי הן. רש"י] וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד, ולכשיגדיל יביא עדים ונראה [אם שלו הוא. רש"י].
מי דמי [האם דומה]? התם [שם. במימרא של רב יוסף בר חמא] הוא דמפקינן מיניה [שמוציאים ממנו. מבעל השדה] דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה [שהשדה אינה עומדת על חזקת אביו. של התינוק], אבל היכא דאית ליה [היכן שיש לו] חזקה דאבוה [כמו בן חמיו של רבי ירמיה] לא. [התם – הוא דירד לתוך שדה חבירו, דלית ליה [שאין לו] להך תינוק בהך שדה חזקה דאבוה, אבל היכא דאית ליה [היכן שיש לו] להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה לא מפקינן ליה מיניה [לא מוציאים אותה ממנו] ולכשיגדיל יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו. רש"י.
לעיל עמוד א' כתב רש"י: "קטנים פטורים – דלאו בני דינא נינהו ואע"פ דגזילה קיימת מיהו מחסרא גוביינא". ונראה כוונתו שכיוון שהחפץ של הבעלים למה לא יטול אותו כמו שנוטל כל חפץ שלו מכל מקום שהוא וקשה מה שייך בית דין בזה, שהרי אין לקטן טענות וזה כמו בהמה שיצאה מחצירו של בעלים למקום הפקר והוא בא ונוטל אותה שלא שייך בזה בית דין כלל, וגם במקום שצריך להכנס לרשות שאינה שלו או להכות ולשבור וגם אם לשכנגדו יש טענות הרי עושה אדם דין לעצמו, ואפילו לרב יהודה לעיל כ"ז ב' בקטן הוא מקום פסידא שהרי לא יכול להביא עליו עדים. ולכן פירש שמדובר במקום שצריך גוביינא וכגון מעשה דרבי ירמיה שהקטן נעל בפניו את הדלת ורק מכח זה הוצרך לתבוע בבית דין. ולכן ניסה רבי ירמיה להכנס לרשותו של הקטן ולהחזיק בעצמו, ורק אחרי שהקטן מנע ממנו בכח ונעל את הדלת הוצרך לתבוע בבית דין]
.
.
(רשב"א:
"ומסתברא לי דסומכוס אפילו בנמצאת שדה שאינה שלו [של הקטן] קאמר שאין מקבלין [עדים שלא בפניו], והא דאמרינן בערכין בפרק שום היתומים (נ"ב ב') אין נזקקין לנכסי יתומים, בכולהו אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן, דלא כסומכוס היא. והא נמי דאמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו וכשיגדיל אם יש עדים יביא עדיו ונראה, דההיא נמי דלא כסומכוס, דגזילה נמי [גם] היינו נמצאת שדה שאינה שלו [ובגזל האב והניח ליורשיו בסוגייתנו אמר סומכוס שאם הם קטנים אין מקבלים עדים משום שנחשב שלא בפניהם], ומה בין גזילה לקטן שתוקף בעבדיו ויורד לתוך שדה חבירו, ואדרבה גזלת מטלטלין עדיפא דהא אם לא מפקת לה מן היתומים אכלי לה ותו [ושוב] לא משלמי, דלא יהא אלא שהזיק ותנן (לעיל פ"ז א') הן שחבלו באחרים פטורין.
ותדע דההיא דלא כסומכוס, דהא רבי אבוה אתיא לדחויי לדסומכוס לגמרי ולסיועי לר' ירמיה מההיא דרב חמא, ולמימר דמינה שמעינן דבשום מקום לא אמרינן נמתין עד שיגדיל כדי שלא תלקה מדת הדין בכך, שיהא הקטן אוכל ממון שאינו שלו והלה הולך בפחי נפש, ודחינן דהתם הוא דלא קיימי בחזקה דאבוה, כלומר ובההיא הוא דלא קיימינן כסומכוס, אבל היכא דקאי בחזקה דאבוה קיימא לן כותיה [כמותו. של סומכוס]". ועיין עוד שם שהאריך הרבה בסוגייתנו)
.
.
אמר רב אשי אמר ר' שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.
תהי [תהה] בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?
קיבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא [התובע שהביא עדים] חולה, או עדיו חולים [מסוכנים למות ואם לא עכשיו אימתי. רש"י], או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים, ושלחו לו [לנתבע] ולא בא.
אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.
אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא [בא], אבל לא פתחו ליה בדינא מצי אמר ליה [יכול לומר לו] אנא [אני] לבית דין הגדול [שבארץ ישראל. רש"י] אזילנא [הולך אני].
אי הכי [אם כך] כי פתחו ליה נמי [כשפתחו לו גם] מצי אמר ליה לבית דין הגדול אזילנא?
אמר רבינא כגון דנקט דיסקא מבית דין הגדול. [כגון דנקט – בעל דין חבירו. דסקא – אגרת מבית דין הגדול ששלחו לבית דין של כאן לכופו. רש"י]
אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. [מקיימים את השטר – היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים, מביאן מלוה לבית דין ומעידין על כתב ידן, ובית דין כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא [במושב שלושה היינו] ואתו [ובאו] פלוני ופלוני ואסהידו אחתימת ידייהו [והעידו על חתימת ידם] ואשרנוהי וקיימנוהי כדחזי [ואשרנוהו וקיימנוהו כראוי]. רש"י.
מעיקר דין שטר חתימות העדים על השטר די בהן להחשב עדות על מה שכתוב בשטר. אבל תיקנו ששטר צריך קיום, שתהא עדות על החתימות שאינן מזוייפות. אם העדים ילכו למדינת הים לא יוכלו להעיד על חתימת ידם, ושמא לא ימצא עדים שיעידו שהיא חתימת ידם, או להוציא כתב ידם מקויים ממקום אחר, ולכן חותמים הדיינים על השטר שהוא מקויים ויוכל לגבות בו]
ור' יוחנן אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין.
אמר ליה רב ששת לרבי יוסי בר אבהו אסברה לך טעמיה דרבי יוחנן, אמר קרא: (שמות כא, כט) [וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת] "והועד בבעליו ולא ישמרנו" אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו.
.
.
(תוספות:
"מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. פירש בקונטרס אם עדיו מבקשין לילך למדינת הים. ואין נראה לרבינו יצחק דאם כן אמאי [למה] נקט קיום השטר, הא קבלת עדים אמר נמי [גם] לעיל דבכהאי גוונא מקבלין שלא בפני בעל דין? ונראה לר"י דבכל ענין קאמר דמקיימין, דקיום שטר דרבנן, ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום, ומדרבנן הוא דצריך, הלכך מקיימינן שלא בפני בעל דין. ורבי יוחנן דאמר אין מקיימין סבר דלא פלוג [חילקו] רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות, והא דקאמר אסברה לך טעמא דרבי יוחנן הכי קאמר דאפילו בקיום שטרות אית ליה לר' יוחנן יבא בעל השור ויעמוד על שורו, ומיהו רב נמי [גם] אית ליה בעלמא [בעדות] יבא בעל השור כו'".
ויש לומר בדעת רש"י שסובר כהשיטות שבקבלת עדות ממש לא די בכך שהעדים מבקשים לילך למדינת הים אלא צריך גם שיקראו לבעל הדין ולא בא [וכן גם ברמב"ם עדות ג' י"א, ועיין כאן בתוספות דיבור המתחיל "ושלחו"], ואילו בקיום שטר אין צריך לקרוא לו, אבל לא מקיימים בכל עניין אלא רק אם יש צורך וכגון שהעדים מבקשים לילך למדינת הים.
עיין רשב"א כאן שכתב שלרב הדין שלומדים משור המועד שמקבלים עדות רק בפני בעל דין הוא דווקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות הוא רק מדרבנן ובקיום שטרות לא הצריכו. ורבי יוחנן סובר שלומדים גם לדיני ממונות שמדאורייתא קבלת עדים היא רק בפני בעל דין. ולשיטתו זה גם יסוד מחלוקת סומכוס וחכמים, שסומכוס סבר שהלימוד משור המועד הוא גם בדיני ממונות ולכן בקטן אין מקבלים עדות שזה כמו שלא בפניו, וחכמים מחייבים כיוון שבדיני ממונות הוא רק מדרבנן ובקטן הקלו לקבל עדות גם שלא בפניו. עיין שם שהאריך הרבה בכל פרטי הסוגיא וגם בסוגיות אחרות השייכות לעניין זה)
.
.
אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, ואפילו עומד וצווח [ואע"פ שעומד בעל דין וצווח אל תקיימוהו מזויף הוא אין חוששין. רש"י].
ואי [ואם] אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא נקטינן ליה [ואם אמר קבעו לי זמן עד שאביא עדים וארע את השטר [שיעידו שהחתימות מזוייפות], קובעים לו].
אי אתא אתא [אם בא – בא. בזמן שקבעו], אי לא אתא [אם לא בא] נטרינן ליה בה"ב [אם לא בא מחכים לו שני וחמישי ושני].
אי לא אתא כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין [פתיחא – שטר שמתא [נידוי] על שאין פורע החוב. רש"י], תלתין קמאי [שלושים ראשונים. מתוך תשעים הימים] לא נחתינן לנכסיה [לא יורדים לנכסיו] דאמר קא טרח בזוזי וניזוף [שאומרים שהוא טורח בזוזים וילווה], מציעאי [אצמעיים. שלושים ימים אמצעיים] נמי [גם] לא נחתינן ליה לנכסיה דאמר דלמא [שמא] לא אשכח למיזף [לא מצא ללוות] וקא טרח ומזבין [וטורח ומוכר], בתראי [אחרונים] נמי לא נחתינן לנכסיה דאמר לוקח גופיה [לוקח עצמו] קא טרח בזוזי [אומרים שאפשר שהחייב מוכר את שדהו, וממתין למי שקונה את שדהו עד שימצא הוא ללוות מעות]. לא אתא, כתבינן אדרכתא אניכסיה. [כותבים אדרכתא על נכסיו. רש"י: אדרכתא – פסק דין לירד המלוה לתוך נכסים של לוה וליטלם בשומא בחובו]
.
והני מילי [ודברים אלה] דאמר אתינא [אבוא. החייב אמר שרצונו לפרוע ויבוא לבית הדין], אבל אמר לא אתינא לאלתר [מייד] כתבינן [אדרכתא].
.
והני מילי [ודברים אלה] במלוה, אבל בפקדון לאלתר כתבינן. [במלווה שהוא חייב לשלם מעות ממתינים עד שימצא ללוות או למכור נכסיו, אבל בפקדון צריך להשיב את הפקדון גופו ויכול להחזירו מייד ואין לו צורך בהמתנה]
.
וכי כתבינן [אדרכתא] אמקרקעי [על מקרקעין] אבל אמטלטלי לא, דלמא [שמא] שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי, וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא [וכשבא לווה ומביא עדים ומרע את השטר] לא משכח מידי למיגבה [לא מוצא מאומה לגבות], ואי אית ליה [ואם יש לו] מקרקעי למלוה כתבינן. [לא כותבים אדרכתא לגבות ממטלטלין, שמא המלווה יגבה מהם וישתמט ויאכל אותם, וכשהלווה יביא עדים להרע את השטר, שיעידו שהוא מזוייף, וירצה לחזור ולגבות את שלו בחזרה, לא ימצא מה לגבות. ואם יש למלווה קרקעות כותבים לו אדרכתא לגבות מטלטלין, כיוון שאם יתברר שהשטר היה מזוייף והלווה ירצה לגבותו בחזרה, יוכל לגבות מקרקעותיו של המלווה ולא יפסיד אם המלווה ישתמט ויאכל את המטלטלין שגבה מכח השטר המזוייף]
ולא היא [אין זה נכון. שאם יש למלווה קרקעות כותבים לו אדרכתא על מטלטלין], אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן אף על גב דאית ליה [שיש לו] מקרקעי. חיישינן שמא תכסיף. [שמא תכסיף קרקעות של מלוה, תבור [תיעשה שדה בור] ותפחות מדמיה. רש"י.
רשב"א: ודוקא בדאמר [החייב] מייתינא סהדי ומרענא שטרא [אביא עדים וארע את השטר. כי הוא מזוייף], דבכי הא איכא למיחש [יש לחשוש] למאי דקאמר ודלמא קושטא [ושמא אמת] קאמר. ואדמייתי [ועד שמביא] הך סהדי ומרע ליה לשטרא שמיט מלוה אכיל להו וליכא לאישתלומי מיניה. הא בעלמא דלא אמר מרענא לשטרא כתבינן אדרכתא אפילו אמטלטלי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה]
.
וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה [וכשכותבים אדרכא מודיעים לו. מודיעים לחייב שאם יש לו טענה כלפי זה שיורד לנכסיו מכח שטר האדרכתא שיבוא ויעמוד מולו ויטען]. והני מילי דמיקרב [ודברים אלה שקרוב] אבל מירחק לא [תקנת חכמים שאם הוא רחוק אין מודיעים לו שלא יהא כל אחד לווה והולך למקום רחוק].
ואי [ואם] מירחק ואיכא [ויש] קרובים, אי נמי [אם גם] איכא שיירתא דאזלי ואתו התם [יש שיירות שהולכות ובאות שם], משהינן ליה תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה] עד דאזלא ואתי שיירתא [עד שהולכת ובאה השיירה].
כי [כמו] הא דרבינא שהא למר אחא [מר אחא – זה שמו. והיה לו חוב על חבירו ולא היה הלוה בעיר. רש"י] תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא [שהלכה ובאה] שיירתא מבי חוזאי [שם מקום].
ולא היא [אין זה נכון שממתינים שנה]. התם [שם] איניש אלימא הוה [אדם אלים היה], אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה [אם היתה מגיעה האדרכתא לידו לא היה אפשר להוציא ממנו], אבל הכא [כאן] לא נטרינן ליה [לא מחכים לו] אלא עד דאזיל שליחא בתלתא בשבתא [עד שהולך השליח בשלושה בשבת. יום שלישי, למחרת יום שני שבו ישבו בדין] ואתא [ובא] בארבעה בשבתא, ולחמשא בשבתא קאי בדיניה [עומד בדינו. רש"י: שני וחמישי – בתי דינין קבועים בעיירות תקנת עזרא בפרק מרובה (לעיל פ"ב א')].
.
[מר אחא היה אדם אלים [לכן כתב רש"י "זה שמו", שלא כינוהו "מר" דרך כבוד שלא היה תלמיד חכם], ואם היה בא אחר כך החייב ומביא עדים שהשטר מזוייף אי אפשר היה להוציא ממר אחא, לכן שהה רבינא שנים עשר חודש לחכות עד שיבוא החייב ויטען לפנינו מה שיש לו לטעון לפני שירד מר אחא לנכסיו. אבל אם המלווה אינו אלים מחכים רק שלושה ימים לחייב שיבוא לטעון, ואם הוא יותר רחוק מזה אין ממתינים לו ויורדים לנכסיו שלא בפניו.
רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק י"ג, הלכות א'-ב':
מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחין ומודיעין לו, ואם אי אפשר להודיעו במהרה אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין מן הקרקע בין מן המטלטלים ואין חוששין לשובר [אין חוששים שהחייב כבר פרע לו מקודם ואם היינו ממתינים לו היה מוציא שובר שכבר פרע], ודין זה תקנת חכמים הוא כדי שלא יהיה כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לוין.
שלש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו, ראיה ראשונה לקיים השטר שבידו, ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין, ראיה שלישית שאלו נכסים של פלוני הלוה הם]
.
אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי [מאמינים לו כמו שניים. רש"י: שליח דרבנן – שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמר לבית דין אינו רוצה לבא. מהימנינן ליה כבי תרי – דלא משקר בבי דינא].
והני מילי [ודברים אלה] לשמתא [נידוי בעל פה], אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא [שצריך לו לתת זוז לסופר] לא. [פתיחא – שטר שמתא [נידוי], וכי שרו ליה [מתירים לו] שמתא לא שרו ליה עד דיהיב [שנותן] זוזא דפתיחא לספרא. רש"י.
אם אינו רוצה לבוא לדין כותבים לו שטר נידוי שאינו פורע כל זמן שממתינים עד שיורדים לנכסיו, ולא מתירים לו את הנידוי כשיפרע עד שיתן זוז לסופר בשכר כתיבת השטר. וכיוון שעל ידי מה שאומר השליח בית דין שלא רצה לבוא לבית דין נגרם לו הפסד זוז, לא מאמינים לשליח הבית דין וצריך שיהיו שני שליחים שיעידו שאינו רוצה לבוא ורק אז יכתבו עליו שטר נידוי. ומה שאמר רבינא שמאמינים לשליח יחיד הוא רק לנידוי בעל פה ולא כותבים שטר]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 