אמר רבינא יהבינן זימנא [נותנים זמן] אפומא דאיתתא [על פי אשה] ואפומא דשיבבי. [ועל פי שכנים. רש"י: יהבינן זמנא – מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין [שעושים] שליחותייהו, אי לא אתי [אם לא בא] מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה [ומנדים אותו]]
ולא אמרן אלא דליתיה במתא [שאינו בעיר], אבל איתיה במתא [ישנו בעיר] לא, דאמרינן אימר לא אמרו ליה [אנו אומרים שנאמר שהם לא אמרו לו], דאמרי [שהאשה או השכנים אמרו] אשכחינהו [מצאו] שליחא דבית דין ואמר ליה. [אלא דליתיה במתא – שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שבית דין בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא.
אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה. אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה [אחריו]. רש"י]
ולא אמרן [שכשאינו בעיר סומכים עליהם] אלא דלא חליף אבבא דבי דינא [שלא חלף על שער בית הדין. בדרכו כשחוזר לעיר], אבל חליף אבבא דבי דינא לא, אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה. [ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא – כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא [כשבא ההוא פלוני לביתו אין לו דרך לשער בית הדין], אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי [על השכנים], דאמרי [השכנים] בי דינא אמרי ליה. רש"י]
ולא אמרן אלא דאתי ביומיה [שבא ביומו] אבל לא אתי ביומיה לא, אימא אישתלויי אשתלי [אישתלי – שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו. רש"י].
אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא [שכתוב עליו שטר נידוי על שלא בא לדין], עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה [עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה – ואע"ג דאמר אתינא אתינא. רש"י]. על דלא ציית [מציית] לדינא, עד דציית לא מקרעינן ליה. [על דלא ציית לבי דינא – שאמרו צא תן לו ולא קיים. עד דציית דינא ויפרע לו לא מקרעינן ליה ואע"ג דאמר פרענא [אפרע]. רש"י]
ולא היא [בשטר על שלא ציית אין דברי רבא נכונים], כיון דאמר צייתנא [מציית אני] קרעינן ליה. [ולא היא, כיון דאמר דצייתנא קרענא לאלתר, דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח [ששמא אין לו זוזים עכשיו והוא טורח. למצוא מעות. ולכן אין ראוי לו שיהיה עליו שטר נידוי] אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא [אם השטר נידוי הוא על שאינו בא אין לנו לחשוש לסיבה למה אינו בא וכל שעה שאינו בא הפקירות היא ולכן לא קורעים את השטר עד שיבוא]. רש"י]
אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני, זמנא וזמנא בתר [אחר] זמנא, ולמחר כתבינן. [קובעין זמן ליום שני בשבת, ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי, ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני, ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא. רש"י]
רב אסי איקלע בי רב כהנא [נקלע לבית רב כהנא], חזא ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא [ראה אותה אשה שהזמין אותה לדין בערב], ובצפרא [ובבוקר] כתיב עלה פתיחא.
אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני?
אמר ליה הני מילי [דברים אלה] גברא דאניס וליתיה במתא [אדם שאנוס ואינו בעיר], אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא [אבל אשה כיוון שישנה בעיר ולא באה] מורדת היא.
אמר רב יהודה לא יהבינא [נותנים] זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי [אין מזמנין אדם לדין בניסן ובתשרי שהן זמן קציר ובציר. רש"י], לא במעלי יומא טבא [לא בערב יום טוב] ולא במעלי שבתא [ולא בערב שבת], אבל מניסן לבתר [לאחר] יומי ניסן, וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן. [אבל שולחים לו בניסן שיבוא באייר. רש"י: אבל לבתר ניסן שולחים שיבא ביום פלוני באייר]
ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן [לא שולחים בערב שבת שיבוא ביום שני שלאחריו], מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד. [מאירי: בערב שבת אין מזמינין אותו אף לבא לאחר השבת שכלם טרודים בערב שבת וישכחו וכן בערבי ימים טובים]
אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה, ולא לבני ריגלא בריגלא. [לבני כלה בכלה – באין לשמוע הדרשה בכל שבת אין אומרים לו בא ביום שני לדין דממנע ולא אתי לכלה [שימנע ולא יבוא לכלה]. בריגלא – באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום. רש"י]
כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן [כשהיו באים לפני רב נחמן] אמר להו וכי לדידכו כנופייכו? [כי אתו תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין אמר להו וכי לדידכו כנופייכו – לצורך דינכם הקהלתי אתכם. רש"י]
והאידנא דאיכא רמאי חיישינן. [ובזמננו שיש רמאים חוששים. ומזמינים בעלי דינים ביום כלה שאם לא כן יחביאו את עצמם]
"אם היה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם". [הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם. ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם]
מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה [בנו] לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. [עיין ביאור באורך בדברי רבי לעיל קי"א א']
בעי מיניה רב כהנא מרב, מטה ומיסב עליה, שולחן ואוכל עליו, מהו? [מטה ושלחן מהו – כיון דמידי דקאי בגו ביתא הוא [כיון שדבר העומד בתוך הבית הוא] ולא מתחזי [נראה] לעלמא כי [כמו] פרה וחמור וליכא [ואין] זילותא דאבוהון, או דלמא [שמא] כיון דנפקי ועיילי אינשי לביתייהו וחזו להו איכא זילותא [כיוון שיוצאים ונכנסים אנשים לביתם ורואים אותם יש זלזול]. רש"י]
אמר לו: (משלי ט, ט) "תן לחכם ויחכם עוד". [ויחכם עוד – כפרה וחמור כן מטה ושלחן. רש"י]
מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה [אין פורטין – להחליף סלעים בפרוטות מיד מוכסים ליטול הפרוטות מתיבתן שנותנין בה מעות המכס, וכן מכיס של גבאי המכס שגובה כסף גולגולת וארנונא, לפי שהן של גזל. רש"י]. אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. [מתוך ביתו – של מוכס ממעות שלו. או מן השוק – אם יש לו [למוכס] מעות בשוק שאין לוקח מתיבת המכס. רש"י]
גמ' תנא אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר. [אבל נותן לו דינר – היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו. רש"י]
.
.
(תוספות:
"אין פורטין לא מתיבת המוכסין. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אתי שפיר, ומכל מקום קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל.
ורבי שמעון נמי [גם] דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא הוי ליה יאוש ושינוי רשות, מכל מקום אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם [לעיל ס"ו ב' ולקמן קי"ד א' נחלקו חכמים ורבי שמעון אם בסתם גזילה יש יאוש בעלים".
והרשב"א חולק על שיטת התוספות ששייך במעות דין יאוש קונה או לא קונה וזה לשונו:
"ומכל מקום אני תמה במה שכתב הרב ז"ל [הראב"ד שהביא מקודם] דגבאין גזלנין הן ואינן קונין ביאוש, והלא כיון דמצות המלך היא מתייאשים מהן כעין גייס.
ועוד שאפילו הן גזלנין למה אסור לפרוט מהן, והלא פרוטות כל איש ואיש אינן נכרות איזה של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזה של שמעון שיחזירנה לשמעון. דלאו דבר מסויים הוא, ואלו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו, אין ראובן אסור במה שיחזיר לו מתוך הכיס והתיבה, ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן (בבא בתרא מ"ו א'), לפי שהבעלים מתייאשין מאותן פרוטות ואע"פ שאין מתייאשין מן התשלומין [כל מעות לעולם הבעלים אינם מקפידים על גופן אלא רק על שווי הממון], והרי הן ככלים שנתחלפו בבית האומן (שם), ואם כן מפני מה אסור, ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות.
ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר מתניתין זו (לקמן קי"ד א') "נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן", ולכאורה משמע דמוכס דבבא דרישא לא מפני שאין הבעלים מתייאשין מהן.
ולפיכך נראה לי דברישא נמי [גם] לא מפני שלא נתייאשו הבעלים אלא שלכתחלה אסור, כיון דבעלמא דבר המסויים בדכותיה [בשכמותו] לא היה הקנין גומר עד שיבואו ליד זה הפורט מהן, דיאוש כדי [שיאוש בלבד] לא קני, וכי אתו לידיה [וכשבאו לידו] עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שינוי רשות, הלכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא לקנות מן המוכסין והגזלנין אסרו לכתחלה".
וליישב שיטת הראב"ד והתוספות נראה שמה שלעולם אין אדם מקפיד על גוף המעות אלא רק על שווין, זהו דווקא אם מחליפים לו זוז חדש בזוז חדש, באופן כזה אין קפידא כלל בגוף המטבע אלא רק בשוויה, ומותר לקחת זוז של אחר בלא דעתו ולתת לו זוז אחר כמותו. אבל לפרוט ממטבע גדול למעות קטנות או להחליף חדש בישן וכיו"ב אסור כיוון שבאופן כזה יש קפידה של הבעלים על הגוף.
אם גזל המוכס ד' זוז מראובן, ובא שמעון ונוטל ד' זוז אלה מהמוכס ונותן לו במקומן ד' זוז אחרים, בזה לכל הדעות אין איסור ביד שמעון כיוון שהמוכס חייב להחזיר את ד' הזוזים לראובן ואין לראובן קפידא בגוף המעות עצמן ולא אכפת לו שהוחלפו, וכדברי הרשב"א.
אבל אם שמעון יטול מהמוכס את ד' הזוזין ויתן לו במקומם סלע אחד ששווה ד' זוז, אם יחזיר המוכס סלע זה לראובן הרי יש לראובן קפידא שלא יחליפו לו שלא ברצונו סלעיו לזוזים או זוזיו לסלעים, ועל אופן זה מקפיד על גוף המטבע ולא רק על שוויו, ונמצא שמקפיד על גוף ד' הזוזים שלו ואינו מפקיר את גופן בעבור שקיבל סלע, ולכן יש ביד שמעון גזל כיוון שגוף המעות הם של ראובן ואינו מתייאש לפי חכמים וכמו שכתבו התוספות שרק לרבי שמעון הוא משום הרחקה אבל לחכמים הוא מן הדין.
וכמובן שאם יש ביד המוכס מעות רבות מהרבה אנשים ויש הרבה פורטים אין זה בהכרח שיבוא לידי גזל, וכן כתבו גם התוספות שגם למי שסובר שסתם גזילה אין בה יאוש מכל מקום אין ידוע בבירור שהם של גזל ואסרו רק משום שיש צד שמא הם גזל)
.
.
ומוכסין, והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא? [דינא דמלכותא דינא – וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין זה גזלן. רש"י]
.
.
(רשב"ם בבא בתרא נ"ד ב': "והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל".
ולדבריו הוא מאותו דין של החיוב לציית לרב הקהילה וטובי העיר שהוא מדין מלכות והרשות בידם לענוש ולקנוס שלא מן הדין, שעיקר דין מלכות הוא מה שבני המקום מתאחדים ברצונם שיחיו תחת אותו סדר לשלטון, וכמו שכתב יד המלך על הרמב"ם בהלכות מלכים. עיין מה שכתבתי בזה בתשובה בעניין מינוי שררה לאשה ובחיוב לנהוג כמנהגי הקהילות.
ובר"ן נדרים כ"ח א' כתב בשם תוספות שיטה אחרת למה דינא דמלכותא דינא:
"וכתבו בתוספות דדווקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה".
ואפשר שהיה קשה לר"ן על שיטת הרשב"ם כיוון שעל פי רוב המלך אוחז בשלטון בכח ולא מרצונם של בני המלכות, ולכן דווקא לקהילה יש דין מלכות ולא למלך כיוון שקהילה היא ברצון בני הקהילה. ויש בזה עוד אריכות רבה בראשונים)
.
.
אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה [אלא נוטל ככל חפצו. רש"י].
דבי רבי ינאי אמרי [של בית רבי ינאי אומרים. תלמידיו של רבי ינאי] במוכס העומד מאליו [שלא מאת המלך אפילו יש לו קצבה. רש"י].
.
.
(רש"י כתב כאן: "דינא דמלכותא דינא – וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין זה גזלן".
ונראה שפירש דווקא שקיבל את המכס בדבר קצוב, כיוון שמשמע שקושיית הגמרא מדינא דמלכותא דינא היא דווקא על תיבת המוכסין שאין המעות שבה גזל כיוון שדינא דמלכותא דינא, אבל על כיס של גבאין לא היה קשה למה הוא גזל, ולא אומרים בגבאין דינא דמלכותא דינא, וצריך ביאור מה החילוק.
ונראה שהנה כתב השולחן ערוך חושן משפט שס"ט ח': "כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל.
הגה: ואם המלך חקק לבעל אומנות אחד כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר, יש אומרים דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא, הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו)". והכוונה שהמלך חקק לכל בעלי אותה אומנות, או שחקק דוקא על כל בעלי חנויות ולא על אחרים, ואין זה דינא דמלכותא אלא גזל כיוון שאינו שווה לכל, כמבואר במהרי"ק, ועיין בביאור הגר"א שם.
ואפשר שכוונת רש"י שלכאורה מה החילוק שזה נקרא מוכס וזה גבאי, אלא כשלא אכפת למלך מי משלם דרכו שאינו טורח בגביה אלא מטיל על המוכס סך קצוב לשנה וזה נקרא מוכס, והמוכס גובה מהכל בשווה, וכשהמלך מדקדק ממי הוא גובה אז אינו מניח את הגביה ביד המוכס אלא שולח שליחיו לגבות לפי דבריו וזה נקרא גבאי. ולכן סתם מוכס אינו גזל כיוון שהוא שווה בכל שייך בזה דינא דמלכותא דינא, וסתם גבאי הוא גזל כיוון שאינו שווה לכל. ועוד יש לומר שמוכס היינו שהוא עומד על הדרך או בגשר וכל העובר משלם וממילא הוא שווה לכל שאינו יודע מי יעבור והמס הוא על כל העובר. וכסף גולגולת הדרך היא שיש מס אחר על כל בני עיר או מלאכה וכיו"ב)
.
.
איכא דמתני לה אהא [יש ששונים אותה על זו. משנה כלאים ט' ב']: "לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס". [כדי להבריח את המכס – ואע"פ שאין כוונתו להנאת לבישה אלא להבריח בו בלבישת כלאים. רש"י]
מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתניא: "אסור להבריח בהם [בבגדי כלאים] את המכס. רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא מותר להבריח בהם את המכס".
בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי [בזה חולקים] דמר [רבי עקיבא] סבר דבר שאין מתכוין מותר, ומר [המשנה בכלאיים ותנא קמא בברייתא] סבר דבר שאין מתכוין אסור, אלא להבריח בו את המכס מי שרי [האם מותר], והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא? [ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר. רש"י. וקשה על רבי עקיבא שאע"פ שמתיר משום איסור כלאיים מכל מקום למה לא אוסר מדין גזל]
.
[לעיל לגבי הנדון האם מעות שבתיבת המוכסין הן גזל לא הזכיר רש"י שהמוכס ישראל, כי אין בזה חילוק, אבל כאן הזכיר שהמוכס ישראל, כי לגזול מכנעני גם למי שאוסר אסור רק בגוזל ממונו ממש אבל אם מפקיע את הלוואתו מותר כל שאין בו חילול השם, כמבואר בסמוך, ומבריח את המכס הוא כמו מפקיע הלוואתו כמו שכתב רש"י לקמן עמוד ב', ולכן דווקא אם המוכס ישראל אסור.
תוספות: "ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר. ושרי [ומותר] אפילו ללבוש, והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי [ומעמיד] בבמה מדליקין (שבת כ"ט ב' ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין, התם נמי [שם גם] שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו"]
.
אמר רבי חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה.
דבי רבי ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. [במוכס שאין לו קצבה או שעומד מאליו לכל הדעות אין איסור גזל להבריח ממנו את המכס, ותנא קמא בברייתא שאמר "אין מבריחים בהם את המכס" אוסר משום איסור כלאיים ואע"פ שאינו מכוון אלא להבריח ולא להנות מלבישתם, אבל גם הוא מודה שמשום גזל מותר]
ואיכא דמתני אהא [משנה בנדרים כ"ז ב']: "נודרין [קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו של בית המלך. רש"י] להרגין [רוצחים. רש"י. (ר"ן נדרים כ"ז ב': "לליסטים ישראל שהורגים בני אדם". וכתב הר"ן "ישראל" כיוון שנכרים לא אכפת להם אם היא תרומה, ויש להעיר מזה כמה גדול כוחה של מצוות אנשים מלומדה שאע"פ שהם רוצחים מדקדקים שלא לאכול תרומה)], ולחרמין [בעלי תיגרה ומריבה וגוזלי ממון. רש"י. ואע"פ שאינם הורגים], ולמוכסין, שהיא של תרומה שהיא של בית מלך אע"פ שאינה של תרומה אע"פ שאינה של מלך".
ולמוכסין, והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא?
אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה.
דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו.
רב אשי אמר במוכס כנעני [במוכס שהוא כנעני אנס ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא [היכן שאין] חילול השם שאין מבין שזה מכזב. רש"י], דתניא: "ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל. [בחכמה עד שפוטרין את הישראל. רש"י. גם לרבי ישמעאל צריך לעשות בחכמה כדי שלא ירגיש הכנעני משום חילול השם, ורבי עקיבא חולק שאין לעשות אפילו בחכמה שמא ירגיש ויבין]
רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם". [מהלשון "כנעני אנס", משמע כדברי השיטה מקובצת בשם המאירי שהבאתי לקמן בסמוך, שבנכרים הגדורים בדרכי הדתות דנים אותם כמו שדנים את ישראל. ואנס פירושו שאינו גדור בדרכי הדתות. וכמו שיתבאר עוד לקמן עמוד ב' אי"ה]
.
.
(נדרים כ"ח א':
"שהן של בית המלך ואף על פי שאינן של בית המלך.
היכי [איך] נדר? [היכי נדר – לישנא דמתניתין קשיא ליה, דקאמר: "נודרים שהן תרומה", והיכי שייך נדרא בהאי לישנא. ר"ן]
אמר רב עמרם אמר רב, באומר ייאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך.
כיוון דאמר "ייאסרו", איתסרו עליה כל פירי עלמא [נאסרו עליו כל פירות העולם]?
באומר "היום".
אי [אם] דאמר "היום", לא מקבל מיניה מוכס?
באומר בליבו "היום", ומוציא בשפתיו סתם. ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים, לגבי אונסין שאני. [כלומר, אי [אם] דאמר "ייאסרו פירות עולם עלי לעולם" אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפירוש אפילו גבי אונסא כי האי. אלא דהכא [שכאן] סתמא קאמר "ייאסרו פירות עולם עלי" [ולא אמר לעולם ולא פירש לכמה זמן]. ונהי [ולמרות] דסתמא לעולם משמע, הני מילי היכא דליכא אונסא [דברים אלה היכן שאין אונס], משום דטפי [שיותר] משמע לעולם מהיום [כשאומר בסתם יאסרו פירות עולם עלי ולא אמר לכמה זמן יותר משמע שפירוש הלשון הוא לעולם מאשר היום]. אבל היכא דאיכא [היכן שיש] אונסא, הך אונסא מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר, כיוון שלא אמר בפירוש בהיפך. ר"ן.
הר"ן מבאר שגם בנודר להרגין לא הקלו יותר מן הדין, שהדין הוא שהנדר נקבע לפי פירוש הלשון שאומר בפיו ולא לפי דברים שבליבו שאינם כפי פירוש הלשון. כשאומר יאסרו פירות העולם עלי ולא אמר לעולם, הלשון עצמו מתפרש לפי שימוש רוב בני אדם בלשון, וכשאומרים כך במקום שאין אונס יותר משמע מהלשון שכוונתו לעולם, ובמקום אונס רוב בני אדם מתכוונים לזמן מועט ככל שניתן לפרש בלשון, ולכן פירוש הלשון עצמו במקום אונס הוא לזמן מועט, ואין זה שהולכים אחר דברים שבלב שאינם כפי פירוש הלשון שאמר.
בתוספות כאן כתבו:
"נודרין להרגים. בנדרים (כ"ח א') מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה, ומחשב בלבו "היום", דאין נאסר אלא אותו יום בלבד. ואע"ג דדברים שבלב אין דברים, משום אונסא שרו ליה [התירו לו]. הכי מפרש התם [כך מפרש שם]. והוא הדין שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע.
וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו "היום", ואפילו הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי. ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן דהוי ביטול גמור".
לפי הר"ן גם במקום אונס לא הקלו חכמים להתיר יותר מעיקר הדין, רק שהמציאות של אונס גורמת לפרש את הלשון שהכוונה להיום בלבד, וממילא מעיקר הדין אינו נאסר יותר מיום אחד. אבל התוספות מפרשים שגם במקום אונס כשאומר יאסרו פירות העולם עלי ולא פירש לכמה זמן, הלשון עצמו פירושו לעולם, ומה שחושב בליבו "היום" הוא דברים שבלב שאינם במשמעות הלשון בעצמו ומעיקר הדין אינם דברים, ובמקום אונס הקלו חכמים ללכת אחר דברים שבלב.
ברשב"א הוסיף טעם בשיטת התוספות שכתב:
"שהרי אמרו שם (נדרים כ"ח א') דברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו, דגמר יפה בלבו ומבטל".
עיין לעיל ק"ב ב' שהבאתי מראי מקומות לגבי קניין, שאע"פ שכדי שיחול הקניין צריך דווקא מעשה, מכל מקום יש מקומות שכיוון שיש חיזוק לגמירות הדעת מועילה גמירות הדעת לחוד לפעול קניין גם אם לא עשה מעשה קניין. ונראה שהוא הדין לדעת הרשב"א גם כאן, שנדר צריך ביטוי בשפתיים דווקא כדי שיחול וביטוי שפתים הוא המעשה הפועל את חלותו, וגמירות דעת אין בה די, אבל אם יש חיזוק לגמירות הדעת וכגון באונס שאנו יודעים שגמר יפה בליבו, מועילה גמירות הדעת לקבוע את חלות הדין גם ללא מעשה.
ברשב"א הקשה שכיוון שהוא היתר מיוחד שהתירו חכמים באונס, התירו דווקא כדי להציל את ממונו שלא יקח ממנו האנס, וזה מובן במוכס שאין לו קצבה או שעומד מאליו שהוא גזלן, ונודר כדי להציל עצמו מגזילתו. אבל לתירוץ רב אשי שמדבר במוכס כנעני, כיוון שדינא דמלכותא דינא הרי המוכס אינו בא לגזלו, אלא להיפך הוא בא לגזול מהמוכס. ואע"פ שמותר לגזול ממנו כיון שזו הפקעת הלוואתו ובנכרי מותר, מכל מקום למה חכמים יעשו קולא יותר מעיקר הדין ללכת אחרי דברים שבלב אע"פ שבעלמא אינם דברים, במקום שהוא בא לגזול מהמוכס ולא להציל עצמו מגזל. וכתב מכח זה שתירוצו של רב אשי הוא רק על כלאיים שאם המוכס כנעני אנס מותר להבריח את המכס, אבל רב אשי לא אמר בנודרין להרגין ולמוכסים, שבזה הקילו רק להציל עצמו מגזל ולא כדי שיגזול הוא מהמוכס.
ולשיטת הר"ן יש לומר שמה שגורם לנו לפרש את משמעות הלשון שכוונתו להיום ולא לעולם אינו דווקא מה שהוא צריך להציל את עצמו מגזל, אלא כל שאומר כדי להשתמט מהמוכס די בזה שנפרש כוונתו שאומר היום, ואז אין כאן קולא והיתר כיוון שכך פירוש הלשון אצל בני אדם, ולכן לא אכפת לנו אם המוכס גוזל אותו או שהוא גוזל את המוכס.
.
– – –
.
שיטה מקובצת:
"ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו:
היה המוכס מעובדי האלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי הדתות והבריח ממנו את המכס הואיל ואין כאן גזל גמור ולא חילול השם אין מקפידין על כך. וכן אחד מאלו שבא עם ישראל לדין בערכאות של דייני ישראל אם הדיין יכול לזכותו בדיני ישראל מוטב ואם לאו יחזור לזכותו מצד נימוסו ורשאי לומר אף אתם כך דינכם, ואם לאו הואיל ואינו מוצא לפטרו בצד טענה יחייבהו ויכריחהו לשלם שלא יאמרו נושאין הם פנים לעצמן.
ומכל מקום באותן הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו.
נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלן ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו. ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא שאף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירו שמציאה מקצת קנין היא והחזרתה דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת. וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו, ומכל מקום אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חילול השם בעיכובה מחזירה. הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק". ועיין לקמן קי"ד א' שביארתי היטב בע"ה יסוד דברי המאירי)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 