בבא קמא – דף קי"ד עמוד ב'

גופא, "רבי אומר אומר אני גנב כגזלן".

איבעיא להו [נסתפק להם] כגזלן דרבנן קאמר ולא קני, או דלמא כגזלן דרבי שמעון קאמר וקני?

תא [בוא] שמע: "נטלו מוכסין חמורו וכו' [ונתנו לו חמור אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן [ולעיל עמוד א' פירש רש"י שליסטים היינו גנב]]", מני [מי היא], אי [אם] רבנן קשיא גזלן, אי רבי שמעון קשיא גנב. אי [אם] אמרת בשלמא רבי כגזלן דרבי שמעון קאמר וקני, הא מני רבי היא משום הכי קני, אלא אי אמרת כגזלן דרבנן קאמר ולא קני הא מני לא רבי ולא רבי שמעון ולא רבנן?

הכא [כאן] במאי עסקינן בלסטים מזויין ורבי שמעון היא.

אי הכי [אם כך] היינו גזלן? [והא תנא ליה מוכס]

תרי גווני [שני אופנים] גזלן.

תא שמע: "הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר". מני [מי היא], אי [אם] רבנן קשיא גזלן, אי רבי שמעון קשיא גנב?

אי אמרת בשלמא גנב כגזלן דרבי שמעון קאמר [רבי] משום הכי קני, אלא אי אמרת גנב כגזלן דרבנן הא מני?

בלסטים מזויין ורבי שמעון היא.

אי הכי היינו גזלן?

תרי גווני גזלן.

אמר ליה רב אשי לרבה, תא שמע דמתני רבי לרבי שמעון בריה [בנו]: "לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן". טעמא מפני כבוד אביהן הא לאו כבוד אביהן לא [אלמא גזלן לרבי קני כרבי שמעון וקאמר גנב כגזלן אלמא תרוייהו קני. רש"י]. שמע מינה רבי גזלן דרבי שמעון קאמר? שמע מינה.

"וכן נחיל של דבורים". [וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הרי אלו שלו].

מאי "וכן"? [פשיטא דקני ביאוש, דמאי שנא נחיל מכסות. רש"י]

הכי [כך] קאמר, אפילו נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא, סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך שנאמר] האי כיון דרבנן בעלמא הוא דקני ליה אפילו סתמא נמי [גם] מייאש, קא משמע לן אם נתייאשו הבעלים אין [הן], אי [אם] לא לא. [קנין דרבנן הוא – דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום, דהא דהפקר נינהו [הם], ותניא (חולין קמ"א ב') יוני שובך ויוני עלייה אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום. רש"י. כיוון שהם הולכים ובאים כרצונם ואינו שולט בגופם אי אפשר שיחול בהם קניין מהתורה]

"אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה וקטן כו'". [אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. רש"י]

אשה וקטן בני עדות נינהו [הם]?

אמר רב יהודה אמר שמואל הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם [מרדפין אחריהם – קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר דשלו הם. רש"י] ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואומר מכאן יצא נחיל זה. [מאירי: זה שבארנו שאשה וקטן נאמנין בזה, לא מתורת עדות, שאלו אמר בעל הנחיל נחיל זה שלי ובעל המקום כופר בו ובעל הנחיל מוציא אשה או קטן לעדות אין נאמנין [אפילו שהוא רק גזל מדרבנן], אלא אין זה אלא במסיחין לפי תמן כגון שהיו הבעלים רודפים אחר הנחיל ושמענו אשה וקטן משיחים לפי תמן ואומרים מכאן יצא נחיל זה]

אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. [להעיד שמת בעלה ולהתירה להינשא. רש"י: לעדות אשה – שמע מן התינוקות שהיו אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור איש פלוני. בפרק בתרא דיבמות (קכ"א ב'). רש"י]

אמר ליה רבינא לרב אשי ולא? והרי נחיל של דבורים מסיח לפי תומו הוא?

שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא.

ודאורייתא לא? והאמר רב יהודה אמר שמואל, מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואומר זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב. [והטבילוני – לפי שדרכו של תינוק לטפח בשרצים ובטומאות. רש"י]

ורבי חנינא מסיים בה הכי [כך]: וחבירי בדילין ממני [מפני תרומתי. רש"י] והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות. והעלהו רבי לכהונה על פיו.

בתרומה דרבנן. [בזמן הזה, דרבי לאחר חורבן היה, ואיכא [ויש] מאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא. רש"י]

ואכתי [ועדיין] דאורייתא לא? והא כי אתא [כשבא] רב דימי אמר רב חנא קרטיגנא, ואמרי לה רב אחא קרטיגנא משתעי [מספר] מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה מעשה בא לפני רבי, בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי, ללקוט עצים דעתי על אמי, והשיאה רבי על פיו לכהונה. [והשיאה רבי לכהונה – ואע"ג דאיסורא דאורייתא היא משום זונה. רש"י. אם היתה נבעלת לנכרי היתה נאסרת לכהן משום זונה]

בשבויה הקילו. [דספיקא בעלמא היא. רש"י. שלא יצאה מחזקת שהיא מותרת לכהונה ורק מדרבנן החמירו לחשוש]

"אבל לא יקוץ את סוכו כו'". [אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן את הדמים]

תניא: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד לתוך שדה של חבירו וקוצץ סוכו [זמורת הגפן] של חבירו להציל את נחילו, ונוטל [בעל הכרם] דמי סוכו מתוך נחילו של חבירו.

ותנאי בית דין הוא שיהא שופך יינו ומציל את דובשנו של חבירו, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. [במתניתין הוא [לקמן קט"ו א'] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש. רש"י]

ותנאי בית דין הוא שיהא מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו [וטוען פשתנו – אם מת חמור חבירו הטעון פשתן בדרך וחמורו של זה טעון עצים. רש"י], ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ". [עיין ביאור בזה לעיל ס' ב']

מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר [שיצא קול שנגנבו כליו. רש"י] ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול [ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי [מדבר]. רש"י. אחרי יאוש קנה מי שלקח מהגזלן ביאוש ושינוי רשות והכלי שלו והנגזל יתבע את הגזלן לשלם דמיו], ואם לאו לאו כל המנו [אינו נאמן], שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו.

גמ' וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי, ליחוש דילמא זבנינהו [שמא מכר אותם] והוא ניהו קא מפיק שמא. [והוא עצמו מוציא את השם]

אמר רבי יהודה אמר רב כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין [צעק. רש"י] בלילה ואמר נגנבו כליי.

כל שכן עילא מצא? [פירכא היא, כלומר עילא מצא כשמכר כליו ונתחרט, וידע שמכרן לוקח לאחר, עמד והפגין וצעק בלילה להאמין דבריו כשיערער. רש"י]

רב כהנא מסיים בה משמיה דרב, כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקראות
[חבילות. רש"י] של כלים על כתפיהם, והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני.

ודלמא [ושמא] כלים הוו ספרים לא הוו?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כגון דקאמרי נמי [גם] ספרים.

וליחוש דלמא זוטרי וקא טעין רברבי [שמא קטנים וטוען גדולים]?

אמר רבי יוסי בר חנינא דקאמרי ספר פלוני ופלוני.

ודלמא הוו עתיקי וקא טעין חדתי? [ושמא היו ישנים וטוען חדשים. מאירי: "ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים היו שלו לפי שזה מבואר". ולפי זה יש לעיין מה מקשה הגמרא, נשאל את העדים האם אלה הכלים והספרים שהיו שלו]

אמר רב כגון דאמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני. [כלומר כשיצא הקול אומרים אלו כליו וספריו של פלוני שבני אדם הללו נושאין והן מכירין שהם חדשים. תוספות.

כל חששות אלה הם משום שכלל גדול בדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין מוציאים ממון שלא בשני עדים. לכן כאן שתיקנו לסמוך על שם גניבה שיצא בפי הבריות ואינו עדות, יש לדקדק שלא לסמוך אלא במקום שיש אומדנא ברורה היטב]

ומי [והאם] אמר רב הכי [כך], והאמר רב בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, מאי טעמא בדמי קננהו [בדמי קננהו – דהבא במחתרת בר מיתה הוא, כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו', וכיון דאי הוה בידיה [שאם היה בידו] פטור, כי [כאשר] מכרן לאחר אמאי מהדר להו [למה מחזיר אותם] לוקח. רש"י.

שמות כ"ב א': "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים". רש"י על החומש:
אם במחתרת – כשהיה חותר את הבית. אין לו דמים – אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו.

כיוון שהגנב מתחייב מיתה, דהיינו שרשאי בעל הבית להרגו, אינו מתחייב ממון על הגזילה, מדין קים ליה בדרבה מיניה, שעל מעשה אחד אינו מתחייב שתי רשעויות אלא רק אחת החמורה שבהן. ולכן החפץ הגזול זוכה בו הגזלן, וגם מי שקנה ממנו אינו צריך להחזיר לבעלים. עיין בזה סנהדרין ע"ב א' שרבא חולק על רב וסובר שאם החפץ קיים חייב הגנב להשיבו, ורק אם אבד נפטר מחיוב תשלומי דמיו. וכאן מקשה מדברי רב על דברי רב. ועיין שם ברש"י, וכתבתי בזה בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ד']

הני מילי [דברים אלה] דקננהו [שקנו אותם] בבא במחתרת, דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא [שמתחילה מסר את עצמו למיתה], אבל הני [אלה] כיון דלא מסרו נפשייהו לקטלא לא.

אמר רבא לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי [לחזור עליו כל כך. רש"י: דנימא [שנאמר] ספר פלוני ופלוני].

ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין [ושמא הצטרכו לו זוזים ומכר]?

אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר. [שיטה מקובצת: הרי יצא לו שם גנבה בעיר כלומר הלא יש קצת ראיה וסגי בהא. ה"ר יהונתן ז"ל]