Archive for the ‘קיז ב’ Category

בבא קמא – דף קי"ז עמוד ב'

01/23/2011

על [נכנס] לגבי מערתא [רבי יוחנן נכנס אצל מערת הקבורה של רב כהנא]. חזא [ראה] דהוה הדרא ליה עכנא [נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס. רש"י].

אמר ליה עכנא עכנא פתח פומיך [פיך. רש"י: הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס] ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח.

יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח.

יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה.

בעא רחמי ואוקמיה [ביקש רחמים והעמידו. רבי יוחנן התפלל והחייה את רב כהנא].

אמר ליה אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי [אם הייתי יודע שדרכו של מר כך. שנקרעה שפתו ולא חייך] לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן [עכשיו יבוא מר עימי].

אמר ליה אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא [אם אתה יכול לבקש רחמים ששוב לא אמות] אזילנא [אלך], ואי לא לא אזילנא [ואם לא לא אלך], הואיל וחליף שעתא חליף. [אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא אי אקשינא לך [אם אקשה לך] אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש.
ואי לא, הואיל וחליף שעתא ואתרחיש ניסא, חליף, ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת.

ואית [ויש] דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן [לא רצה ללכת מהמערה אל בין החיים כדי לא לקבל צער מיתה פעם שנייה].

[לפי פירוש זה עולה שרב כהנא נשאר במערה ולא חי אחר כך, ורש"י מקשה עליו להוכיח כפירושו הראשון שהיה חי אחר מעשה זה:] ובפסחים (מ"ט א') מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא [אם לא שנשאתי כהנת] לאו אנא גלאי [לא אני גולה. לא הייתי גולה], אמרי ליה והא למקום תורה גלית, אמר להו לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי, שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי. אלמא בתר הכי [אחר כך] חי הוה. ועוד אמרינן בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא, כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה, אמר ליה גזר דיניה דההוא גברא מחתם, ומת ההוא גברא. פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית. אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו'. רש"י]

תייריה [הקיצו משנתו. רש"י], אוקמיה [העמידו], שייליה כל ספיקא דהוה ליה [שאלו כל ספק שהיה לו] ופשטינהו ניהליה [ופשט אותם לו. רב כהנא פשט לרבי יוחנן את כל ספקותיו].

היינו דאמר ר' יוחנן דילכון אמרי [שלכם אמרתי], דילהון [שלהם] היא. [שלכם הייתי אומר, תורה של בני ארץ ישראל היא, דילהון היא – של בני בבל. רש"י]

.

.

(בעניין השייכות בין התורה לארצות שיושבים בהן.

עיין משנה ברורה סימן ס"ב סעיף ב' בביאור הלכה, שהשולחן ערוך שם כתב שיכול לומר קריאת שמע בכל לשון, ובביאור הלכה כתב שזהו רק אם הוא נמצא באותה מדינה שבה הכל מדברים בלשון זה, אבל אם יצא מאותה מדינה והוא במדינה אחרת ששם הרוב אינם מדברים לשון זה, לא יצא. דהיינו אם אומר בלשון ספרד יצא רק כשהוא נמצא בספרד, אבל אם נמצא בצרפת ואומר בלשון ספרד לא יצא. שללשון ספרד יש דין לשון רק כשהוא נמצא בספרד, אבל אם נמצא בארץ אחרת אין לה דין לשון. ומוכח כדבריו מהסוגיא בקידושין ו' א' כמו שכתב שם.

והטעם בזה שהמקום בו נמצא אדם הוא חלק מעצמיות גדר מה שהוא. ובספרי נסתר כתבו ששינוי מקום הוא שינוי של שורש הנשמה. כשאדם רוצה להוציא בפיו מה שבליבו האופן בו הוא מוציא תלוי במהותו וטבעו. כיוון שחילוק הארצות קובע חילוק בטבע ומהות בני האדם שיושבים בהן גם לשונותיהם שונות מארץ לארץ. ורק אם הוא יושב באותה ארץ אז טבעו הוא כפי אותו המקום ואז מה שטבע זה קובע להוציא מה שבלב בהברות כך וכך יש לזה דין לשון. אבל אם אינו יושב בארץ ההיא הרי אין טבעו כך ולא מטבעו נעשה שמוציא מה שבליבו בהברות אלה דווקא, ולכן שם אין לזה דין לשון.

התורה נאמרת על ידי הקב"ה מחדש בכל דור ודור והיא דיבור אל בני האדם שבאותו דור לפי מה שהם. כשנגזרה גלות וגלו לשבת בארץ אחרת נקבע טבעם ולשונם לפי אותה הארץ, ואמירת התורה מהקב"ה נאמרה אליהם לפי מה שהם, וכאילו נאמרה בלשון של מקומם. שאע"פ שמה שכתוב אין בו שינוי מכל מקום התורה שבעל פה אינה כתובה בתיבות עצמן אלא הן כגחלים והתורה היא השלהבת העולה מהן והיא אמירת לחש מפי הקב"ה לעמלי תורה. ולכן עיקר הבנת התורה היא דווקא ליושבים באותה ארץ. וכך היה במשך הדורות שמרכז התורה היה בארצות מסויימות יותר מבאחרות לפי הגזירה היכן יגלו הכלל ישראל)

.

.

ההוא דאחוי אמטכסא דרבי אבא [מטכסא – תכשיט משי. רש"י. אותו אדם הראה לעכו"ם על תכשיט המשי של רבי אבא], יתיב [ישבו] רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא, ויתיב [וישב] רבי אילעא גבייהו [אצלם], סבור לחיוביה מהא דתנן [בכורות כ"ח ב' ועיין גם סנהדרין ל"ג א']: "דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו". [דאדבורא בעלמא חייב. רש"י. והוא רק גרמי ואעפ"כ חייב ולמדו משם לחייב על גרמא גם במראה לעכו"ם]

אמר להו רבי אילעא, הכי [כך] אמר רב, והוא שנשא ונתן ביד. [ובכולם מפרש שנשא ונתן ביד באחד דיני ממונות בסנהדרין [ל"ג א']. רש"י. ולפי זה אין ללמוד לחייב את מי שהראה על המטכסא של רבי אבא כיוון שלא נשא ונתן ביד]

אמרי ליה זיל לגבי [לך אצל] דרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי [שהם דנים דינא דגרמי].

אזל לגבייהו [הלך אצלם], חייביה ממתניתין: "אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר", ואוקימנא [והעמדנו] דאחוי אחוויי.

.

.

(עיין שולחן ערוך חושן משפט כ"ה סעיפים א'-ג' ובש"ך שם סעיף קטן ה' ובשאר מפרשים שם [ועיין בתוספות כאן שהאריכו] שיש מחלוקת בראשונים האם מה שנאמר שדיין חייב דווקא אם נשא ונתן ביד הוא גם לשיטת רבי מאיר כיוון שלא התכוון ורבי מאיר מחייב בדינא דגרמי רק אם התכוון שעל דינא דגרמי לא נאמר שאדם מועד לעולם בין באונס ובין ברצון  בשוגג ובין במזיד, אבל אם נשא ונתן ביד הרי הזיק בידיים וחייב אע"פ שלא התכוון כיוון שאדם מועד לעולם.

או שלמה שנפסק להלכה כרבי מאיר לחייב על דינא דגרמי חייב הדיין אפילו לא נשא ונתן ביד, שאין זה נחשב כשוגג או אונס. ויש בזה כמה שיטות וכמה אופנים ואין כאן המקום להאריך.

אם נאמר כהשיטות שרבי מאיר מחייב את הדיין גם אם לא נשא ונתן ביד משום גרמי, אם כן רבי אילעא שאמר בשם רב שהדיין חייב רק אם נשא ונתן ביד אמר להם שלרב אין הלכה כרבי מאיר ואנו לא דנים דינא דגרמי. ולפי זה קשה למה לא דנו לפטור את מי שהראה על המטכסא של רבי אבא, שאם קיבלו מרבי אילעא שאין הלכה כרבי מאיר לא היו יכולים לומר לו ללכת למי שסובר שלא כמוהם ופוסק כרבי מאיר. וצריך לומר שלא קיבלו מרבי אילעא שכך הלכה, אבל אחרי שאמר להם שכך העמיד רב את המשנה שלא כרבי מאיר כבר לא מצאו מקור להכריע לפסוק שדנים דינא דגרמי ונשארו בספק, ואמרו לו ללכת לרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת ששמעו שיש להם מקור להכריע הלכה כרבי מאיר לחייב דינא דגרמי אבל לא ידעו מהו המקור. ואומרת הגמרא שאחרי שהלך לרבי שמעון בן אליקים ור"א בן פדת שמע שהמקור שידעו הוא משנתנו שהעמדנו באחוי אחוויי.

ואם נאמר כהשיטות שרבי מאיר מודה שדיין פטור כיוון שלא התכוון להזיק, פירוש סוגייתנו שלא ידעו להכריע האם הלכה כרבי מאיר וסברו להוכיח שהלכה כמותו מהמשנה לגבי דיין, ורבי אילעא אמר להם ששם גם רבי מאיר מודה שפטור ואין להוכיח משם לא כרבי מאיר ולא כהחולקים עליו, ונשארו בספקם הראשון ואמרו לו ללכת לרבי שמעון בן אליקים ור"א בן פדת שלהם ידוע מניין להכריע כרבי מאיר)

.

.

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא [אותו אדם שהיה מופקד אצלו כוס של כסף], סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו], שקלה יהבה להו [נטלה ונתנה להם].

אתא לקמיה דרבה פטריה. [פטר אותו. כיוון שאם לא היה נותן להם היו הורגים אותו מותר לו משום פיקוח נפש]

אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא? [ואע"פ שמותר לו קיימא לן שחייב לשלם מה שהזיק עיין לעיל ס' ב' ובמה שנתבאר שם]

אלא אמר רב אשי חזינן [רואים אנו] אי איניש אמיד הוא [אם אדם עשיר הוא] אדעתא דידיה אתו [על דעת שלו באו], ואי [ואם] לא, אדעתא דכספא אתו.

.

[אם הוא עשיר הם באו לגזול אותו והוא הציל עצמו כשנתן להם את כוס הכסף של חבירו וחייב לשלם. ואם אינו עשיר מן הסתם באו על דעת לגזול את כוס הכסף.

וצריך ביאור למה פטור שהרי מה שמסר להם ביד הוא כמו שזרק אותה לים ואע"פ שהוא אנוס מזיק חייב גם על אונס. ותירצו בתוספות שמסתבר שאם אדם מקבל פקדון של חפץ יקר, מתנאי הפקדון שאם יבואו במיוחד כדי לגנוב חפץ זה מתיר לו הבעלים למסור להם אותו ולא מתחייב לסכן את עצמו או ממונו.

וזה לשון התוספות: "ואי לאו אדעתא דכספא אתו. ואע"ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב, אומר ר"י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא".

ועוד פירשו בראשונים שהרי הגנבים באו כי יודעים שהכוס שם ואם יחפשו וודאי ימצאו ולכן משעה שבאו לבית הכוס נחשבת כאבודה כבר, וכמו לעיל עמוד א' בההוא שהראה את היין של רב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, שפטר אותו רב אשי מטעם שנחשב כשרוף משעה שהם ידעו את מקומו ומה שנשא ונתן ביד אחר כך לא עשה כלום. עיין רשב"א לעיל עמוד א', ובשיטה מקובצת כאן בשם רבינו יהונתן]

.

ההוא גברא דהוה מפקיד גביה [שהיה מופקד אצלו] ארנקא דפדיון שבויים [ארנק עם מעות צדקה שנועדו לפדיון שבויים], סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו], שקלה יהבה ניהלייהו [נטלה ונתנה להם].

אתא לקמיה [בא לפני] דרבא פטריה.

אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא?

אמר ליה אין לך פדיון שבויים גדול מזה. [לגבי כוס כסף הוא פטור רק אם באו על דעת כוס הכסף, וכאן אפילו שבאו לגנוב ממנו ולא על דעת הארנק של מעות הוא פטור ואע"פ שאם היו המעות של חבירו היה חייב כאן הרי אלו מעות צדקה שנועדו לפדיון שבויים, ומה שפדה עצמו מידי הגנבים הוא גם כן פדיון שבויים. ובתוספות כתבו שפטור אע"פ שהוא עשיר משום שלא היה לו באותה שעה דבר אחר לתת להם, ואם היה לו ובכוונה נתן מעות אלה חייב]

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא [אסיק חמריה למברא – מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים. רש"י] קמי דסליקו אינשי במברא. בעי לאטבועי. [בעא חמרא לטבועי מעברא [רצה החמור להטביע את הספינה]. רש"י]

אתא [בא] ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע [בא אותו אדם דחף את החמור של אותו אדם וזרקו לנהר וטבע. אדם אחר בא ודחף לנהר את חמורו של הראשון שמחמתו חישבה הספינה לטבוע.

רש"י:  מלח ליה – דחפו לחמור והשליכו למים. לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו]

אתא לקמיה [בא לפני] דרבה פטריה.

אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא?

אמר ליה האי מעיקרא רודף הוה. [האי – בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות. רש"י]

רבה לטעמיה דאמר רבה, רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו. [ושיבר את הכלים – בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו, דתנן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ג א']: "ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו" ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד. רש"י.

אם ראובן רודף אחר שמעון להרגו, ניתן להרוג את ראובן כדי להציל את שמעון. אם ראובן שבר כלים בשעה שהוא רודף הוא פטור מלשלם דמיהם כיוון שכל שעה שהוא רודף הוא מתחייב מיתה באותה שעה וחיוב מיתה וממון שבאים בבת אחת מתחייב רק מיתה ופטור מהממון שאין אדם מתחייב שתי רשעויות בבת אחת אלא חייב רק על החמורה והיא מיתה. ואע"פ שאין זה דין חיוב מיתה כמו חייבי מיתות בית דין אלא רק אמרה תורה שיש להציל את שמעון בכל מה שאפשר, ואם אפשר להצילו באחד מאיבריו חייב לעשות כן ולא להרגו, שהוא רק דין הצלה על שמעון ולא דין מיתה על הרודף, נחשב גם זה חיוב מיתה לעניין לפטור מחיוב ממון ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו]

ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו [שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר: (שמות כב) "אם במחתרת ימצא הגנב" התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. רש"י. וזהו רבה לטעמו שבני הספינה היו נרדפים על ידי בעל החמור וכשהשליכו את חמורו פטורים שנרדף ששיבר כלים של רודף פטור], אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו [מותר להציל משום פיקוח נפש והכוונה שאם עשה כן חייב לשלם, וכמבואר לעיל ס' ב'].

ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל [לוי שהיה רודף אחר ראובן כדי להציל את שמעון] ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף. [ולא מן הדין – שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב, כל שכן מציל אחרים בממון חבירו. רש"י]

מתני' שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. [שטפה נהר – שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש"י.

זהו המשך המשנה לעיל קט"ז ב': "הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין, אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך, אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך"]


גמ' תנו רבנן: "הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי רבי אלעזר.

וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך".

[ויקרא ה': "כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ.  כב אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.  כג וְהָיָה כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.  כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.  כה וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל-הַכֹּהֵן.  כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ"]

במאי קא מיפלגי [במה חולקים], רבי אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], (ויקרא ה, כא) "וכחש בעמיתו" – ריבוי, "בפקדון" – מיעט, (ויקרא ה, כד) "[או מ]כל אשר ישבע עליו לשקר" – חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה – ריבה הכל, ומאי רבי [ומה ריבה] רבי כל מילי [ריבה כל דבר. רש"י: רבי כל מילי – ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון], ומאי מיעט מיעט שטרות. [שאין גופן ממון דיהיב ליה ניירא בעלמא. רש"י. השטר הוא רק נייר שכתבו בו שעליו לשלם לו ממון ואינם הממון עצמו, לכן הגוזל שטרות אינו מתחייב שבועה ולא חיובי השבת גזילה כגזלן]

ורבנן דרשי כללי ופרטי [כללים ופרטים], "וכחש" – כלל, "בפקדון" – פרט, "או מכל [אשר ישבע עליו לשקר]" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון.


[תוספות לעיל ס"ב ב': "ואם תאמר וגניבה בקרקע היכי [איך] שייכא? [הרי לא ניתן להזיזה ממקומה ואין מציאות שיגנוב אותה ולמה הוצרכו לדון אם יש בה דין השבה ושבועה או לא]

ויש לומר במשיג גבול. אי נמי במחובר לקרקע, כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם (שבועות מ"ב ב')".

התוספות דנים בסוגיא שם לגבי גניבה לעניין חיוב כפל, ומדברים שהזיז את סימני הגבול בסתר והוי גנב. אמנם לגבי גזילה אם תקף את חבירו בכח ונכנס במקומו להחזיק בשדה גם זה מעשה גזילה ולרבי אלעזר מתחייב בהשבת גזילה ובאונסין]

והדתניא: "הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך".

התם [שם] במאי קמיפלגי?

אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר דר' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו. [פרה רבוצה כו' – וגזלן לא משכה והוי כקרקעות. ולרבי אלעזר דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע, ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה. רש"י]

.

.

(קרקע היא ממון וחייב עליה מדין מזיק והמחלוקת אם חייב עליה בהשבת גזלה תלויה רק האם נחשב שעשה מעשה להוציא מרשות בעלים או לא עשה. והמחלוקת רק לגבי חיוב השבה ולגבי שבועה אבל לעניין שעובר על הלאו מודים חכמים שעובר על לא תגזול או לא תגנוב כמבואר ברמב"ם פרק ז' מהלכות גניבה. (ושוב ראיתי ששיטת הרא"ש שבגוזל קרקע אינו עובר על לאו של גזל. עין שו"ת הרא"ש כלל צ"ה סימן א')

אם הוציא חפץ של חבירו מרשות חבירו לרשות הרבים ששם אין משיכה קונה, וגררו בלי לעשות בו הגבהה, פטור עליו מחיוב השבה אפילו לרבי אלעזר, וגם לא עובר בלאו, וזהו משום שלא עשה מעשה להוציא מרשות בעלים. אבל באופן כזה לא הכניס את החפץ לרשות עצמו ואם יכניסנו מייד יתחייב עליו כי חצירו קונה לו. ובמשיג גבול שדה חבירו, או שתקף אותו בכח והוציאו משדהו ונכנס הוא להחזיק בה, לרבי אליעזר נחשב זה מעשה כמו הוצאה מרשות חבירו  והכנסה לרשותו. ולחכמים אין זה ממש מעשה הוצאה מרשות חבירו כמו במטלטלין שעושה בהם מעשה להוציאם מרשות זו ולהכניסם לרשות אחרת. אבל זה עדיף מגורר חפץ ברשות הרבים לעניין שעובר על הלאו.

אם גזל שדה של חבירו והיתה פרת חבירו בשדה ולא עשה בה משיכה, לחכמים לא נעשה גזלן על הפרה להתחייב באונסין כיוון שלא עשה בה מעשה הוצאה מרשות בעלים, ואם שטפה נהר פטור. ולרבי אליעזר כתב רש"י שמתחייב על הפרה כיוון שמטלטלין נקנים אגב קרקע. וצריך ביאור שקניין אגב הוא גם אם המטלטלין לא נמצאים בתוך השדה, ואם אומר שמקנה לו אותם אגב השדה קונה אותם עם קניית השדה, וזה שייך רק כשעושה מעשה קניין על הקרקע ונתחדש שמעשה הקניין מועיל גם למטלטלין, אבל כאן הרי הגזלן לא עושה מעשה קניין בקרקע כלל וכיצד זה שייך לדין קניין אגב, ועוד למה צריך דין קניין כדי להתחייב על הפרה, הרי בקרקע לא עשה שום מעשה קניין ונחשב מעשה גזילה להתחייב עליה רק משום שהשליט את עצמו בה, ואם כן מאותו טעם עצמו יתחייב משום גזלן על הפרה גם ללא דין קניין אגב, וצריך ביאור בכוונת רש"י)