בבא קמא – דף קי"ט עמוד א'

"ולא משומרי פירות כו'". [ולא משומרי פירות עצים ופירות]

 

רב [צריך להיות רבא או רבה. עיין מסורת הש"ס] זבין שבישתא מאריסא [רב קנה חבילי זמורות מאריס].

אמר ליה אביי והא תנן: "ולא משומרי פירות עצים ופירות"?

אמר ליה הני מילי [דברים אלה] בשומר דלית ליה בגופא דארעא מידי [שאין לו בגוף הארץ מאומה] אבל אריס דאית ליה בגוויה [שיש לו בתוכה. רש"י: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים, אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין] אימא מדנפשיה קא מזבין [אמור משלו הוא מוכר].

תנו רבנן: "שומרי פירות לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם. [והטורטני – מאזנים גדולים, ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים. דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום. רש"י]

וכולן שאמרו הטמן אסור.

לוקחין מהן מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה".

איתמר [נאמר] גזלן מאימת [ממתי] מותר לקנות הימנו, רב אמר עד שתהא רוב משלו [רוב – ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו. רש"י]. ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו. [אפילו מיעוט משלו – תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא [תולים ואומרים דבר זה שנותן לו משלו הוא]. רש"י]

אורי ליה [הורה לו] רב יהודה לאדא [אדא – שם האיש. רש"י] דיילא [שמש דרבנן. רש"י] כדברי האומר אפילו מיעוט שלו.

 

[הרשב"א הביא שרבינו חננאל פסק כרב משום שהלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות. ונראה שכאן הוא איסורים כיוון שהאיסור הוא משום להחזיק ידי עובר עבירה ולא מדין גזל, שמדיני ממונות כל שאינו מבורר שהוא גזל אומרים חזקה שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו ואין בו משום גזל. וגם למי שפוסק כשמואל זהו משום שרב יהודה הורה כך שלא כמו הכלל שבכל מקום, וממה שהוצרך רב יהודה לומר בפירוש הוראה זו משמע שזהו איסור ולא דיני ממונות]

.

ממון מסור [מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים. רש"י], רב הונא ורב יהודה, חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד.

מאן דאמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו [חמיר מגופו – דקיימא לן בפרק שני דעבודה זרה (כ"ו ב') דמותר לאבד גופו בידים, דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין. רש"י]. ומאן דאמר אסור לאבדו דלמא [שמא] הוה ליה זרעא מעליא [בנים צדיקים], וכתיב: (איוב כז, יז) "יכין רשע וצדיק ילבש".

.

.

(לעיל קי"ז ב' אמר רבה: "ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו". ושם אינו חושש שמא יהא לו זרע כשר. ונראה לפי מה שביארתי לעיל קי"ז א' שמוסר נפשות הוא כרודף לכל דבריו אבל מוסר ממון אין לו דין רודף, שאם היה לו דין רודף היה פטור מלשלם מה שהזיק שרודף ששיבר את הכלים פטור משום שמתחייב בנפשו וכמו שהקשה לעיל הפני יהושע. ורק אם התרו בו והעז פניו נתנו בו דין רודף כמו מוסר נפשות, משום שמה שהעז פניו מוכיח שמוחזק לעשות כן בכל פעם ואף למסור נפשות. עיין שם שמדוייק כן מלשון השולחן ערוך.

מה שנאמר בעבודה זרה כ"ו ב' שמוסר הוא בדין מורידים ולא מעלין, שעל ידי גרמא יש להורידו לבור, היה מסתבר לומר שזהו דווקא אם הוחזק בכך ואז נעשה כמו שהתרוהו. אבל אז יקשה שאם הוא כמו שהתרו בו מותר להרגו בידיים ולא רק על ידי גרמא. ועוד שאז דינו כרודף ויהיה מותר לאבד ממונו וברודף לא חוששים לזרע מעליא. ונראה מזה כדברי המאירי כאן שכתב שעל ידי גרמא התירו להורידו אפילו לא התרו בו ואינו מוחזק אלא שמסר ממון רק פעם אחת.

רק אם התרו בו ממש או שהוחזק בכך יש לו דין רודף גמור, אבל במסר ממון פעם אחת אע"פ שהציבור החרימו והודיעו שמוסר עצמו למיתה, אין לו דין רודף מעיקר הדין, שאם לא כן היה מותר להרגו גם בלא גרמא, וכן היה נפטר מלשלם מה שהזיק כיוון שהתחייב ממון. אלא הוא מכח בית דין שעונשים לצורך שעה ולא מעיקר הדין. ולכן אינו נחשב כמחוייב מיתה להיפטר מתשלומין ולכן גם חששו בו לזרע כשר ואסרו לאבד ממונו.

וכיוון שהוא רק מכח בית דין לענוש לפי צורך השעה ואינו בדין רודף גמור, בימינו הוא איסור רציחה גמור שחכמי הדור אמרו שצורך השעה שלא יעשו שום מעשים מעין אלה וכידוע דברי החזון איש בזה שבימינו זה חורבן העולם ולא תיקון העולם. וגם דין רודף בימינו בוודאי אין להתיר אלא רק במקום שמותר גם על פי משפט המדינה, שהאמת נעדרת ונעשתה עדרים עדרים ואם יתירו בזה תמלא הארץ דם נקיים.

 

וזה לשון המאירי:

"המסור כבר בארנו למעלה שמותר להרגו וכן התבאר במקום אתר שהוא מאותם שמורידין ולא מעלין וכן פירשו בכאן שהגורם לישראל חברו לאבד ממונו על ידי גוים הרי הוא כגורם לאבד את נפשו וכל הגורם לאבד נפש נעשה רודף ורודף מצוה להציל את הנרדף בנפשו. עשה מה שאמר [המוסר כבר מסר] הורו גדולי המחברים שאסור להרגו [שכעת כבר אינו רודף], ומכל מקום אם הוחזק בכך הורגין אותו מחמת יראת מה שעתיד. נמצא שכל שהוחזק במסור או שלא הוחזק והתרו בו עכשו ולא נמנע מותר להרגו, הא כל שאינו בדרך זה ראוי לחוש.

ומכל מקום כל שבדרך גרמא מותר אף בזה הואיל ומסר עכשו אף על פי שעדין לא הוחזק ולא הותרה עכשו, ועליו נאמר [עבודה זרה כ"ו ב'] שהוא מן המורידין ואם החרימו הצבור על כך הרי הוא כמותרה ומותר להרגו.

ומי שנתפרסם באפיקורוס ומגלה פנים בתורה אף הוא מן המורידין שהרי ר' אליעזר בר' שמעון נאמר עליו שמסר אותו למלכות על שנתפקר בו ונתפרסם לו ברשע ואפיקורוסות. ודברים אלו כלם צריכים להרבות באומדות ושיהיו מאזני העיון מכוונות בהם ביד חכמים גדולים ונבוני מדע ולעולם אל יהו רגליו של אדם קלים לשפיכות דמים.
אף על פי שהותרה הרצועה בדמו של מסור ממונו מיהא אסור לאבדו שמא יתקיים בו יכין וצדיק ילבש. ויש מתירין ולא יראה לי כן")

.

.

 

רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב [שוקל ונותן. רש"י: לרב חסדא] תקיל ושקיל [שוקל ונוטל. רש"י: תקיל ושקיל – לנפשיה [לעצמו], מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום. לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש]. סלקיה [סילק אותו רב חסדא]. קרא אנפשיה [קרא על עצמו]: (משלי יג, כב) "וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא". [לולא דברי רש"י היה נראה לומר שסילק אותו כיון שהיה מדקדק יותר מדאי הכיר בו שהוא חנף ומן הצבועים שמראה עצמו צדיק ושונא גזל, וכמו שנאמר בעשיו שהיה שואל כיצד מעשרים את המלח ואת התבן, וחזקתו שלבסוף יגנוב ממנו ויזיקנו הרבה. ולכן הביא בסמוך את הפסוק לגבי חנף]

(איוב כז, ח) "כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ". [רש"י על איוב: "כי מה תקות חנף – כי למה אהיה רשע וגזלן מה סופו של רשע הגוזל ממון. כי ישל – כי ישליך המקום את נפשו מעליו. לשון של נעלך (שמות ג) ונשל הברזל (דברים יט)".

רש"י כאן: כי ישל אלוה נפשו – משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת]

רב הונא ורב חסדא, חד [אחד] אמר נפשו דנגזל, וחד אמר נפשו של גזלן. [מהרש"א: למאן דאמר נפשו של גזלן יתפרש הקרא בפשיטות כי מה תקות הרשע הגוזל ליהנות מן הגזילה שהרי ישל אלוה נפשו ממנו מהרה בעבור הגזילה ולא יהנה ממנו וכפירוש רש"י. ולמאן דאמר נפשו של נגזל יש לפרש דהכי קאמר מה תקות רשע החונף ומראה עצמו בפני הבריות כאילו לא גזל מעולם וגם הגזילה ישנו בהשבה, אבל הרי ישל אלוה נפשו כי האלהים יודע ויראה כי גדול עונו שהוא נוטל נפש הנגזל דאינה בהשבה]

מאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב: (משלי א, יט) "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב: (משלי כב, כב) "אל תגזול דל כי דל הוא [רש"י על משלי: אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך], ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". [כי ה' יריב ריבם וקבע – ויגזול את הנפש. קובעיהם – גוזליהם. ובלשון ארמי קביעה גזילה, במסכת ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו'. רש"י על משלי.

רש"י כאן: אל תגזל דל כי דל הוא – אע"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו. [ועיין עוד רש"י בבא מציעא קי"ב א']
אל תדכא עני בשער – מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם.
וקבע את קובעיהם נפש – גוזל נפש גוזליהם]

 

ואידך נמי [והשני גם. שסובר נפשו של גזלן] הכתיב: "נפש בעליו יקח"? [שהגזלן לוקח נפשו של נגזל]

מאי בעליו, בעליו דהשתא. [בעליו של עכשיו. רש"י: בעלים דהשתא – גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון]

ואידך נמי [גם. מי שסובר נפשו של נגזל] הכתיב וקבע את קובעיהם נפש? [שהקב"ה לוקח נפשו של גזלן]

מה טעם קאמר, מה טעם וקבע את קובעיהם, משום דקבעי נפש. [הקב"ה גוזל את נפשו של הגזלן ממנו, כיוון שהוא גזל את נפשו של הנגזל]

 

אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

ואומר: (ירמיהו ה, יז) "ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך". [ואכל קצירך ולחמך – ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם. רש"י]

ואומר: (יואל ד, יט) "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". [מחמס בני יהודה – מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי. רש"י]

ואומר: (שמואל ב כא, א) "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". [המית הגבעונים – כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים, שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים, ומעלה עליו כאילו המית הגבעונים]

 

מאי ואומר? [למה לא היה די בפסוק הראשון]

וכי תימא [תאמר] נפש דידיה [שלו], אבל נפש בניו ובנותיו לא? [אבל נפש בניו ובנותיו לא – הא מ"את נפש בעליו יקח" לא נפקא לן אלא נפש הגוזל, אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל. רש"י]

תא [בוא] שמע: "בשר בניו ובנותיו".

וכי תימא הני מילי היכא דלא יהיב דמי [דברים אלה היכן שלא נותן דמים. שהגזלן אינו משלם ממון בעד הדבר שגזל], אבל היכא דיהיב דמי לא?

תא שמע: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". [חמסן יהיב דמי, וזה לא היה רוצה למכור. רש"י. זה החילוק בין חמס לגזל, שגזל הוא כשאינו משלם בעד החפץ, וחמס הוא שלוקח בעל כרחו של הבעלים ומשלם דמיו]

 

וכי תימא הני מילי [דברים אלה] היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא?

תא שמע: "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

"אבל לוקחין מן הנשים".

תנו רבנן: "לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות. [אבל לא יינות ושמנים וסלתות – שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה. רש"י]

ולא מן העבדים ולא מן התינוקות.

אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה. [כפה – צעיף ואין הבעל מקפיד. רש"י]

וכולן שאמרו להטמין אסור.

גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה. [הגבאים לוקחים מהנשים דבר מועט לצדקה אבל לא דבר מרובה שהבעל מקפיד]

והבדדין לוקחין מהן זיתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט. [והבדדין – בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן, לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה, דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא. אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה.

לישנא אחרינא: במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך [רש"י ביצה ל"ה א': מעטן – כלי גדול, שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן, ויהא נוח להוציאו בבית הבד]]

רבן שמעון בן גמליאל אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון [שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט. רש"י] שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת".

רבינא [גבאי צדקה היה. רש"י] איקלע לבי מחוזא [נקלע לעיר הנקראת מחוזא], אתו נשי דבי מחוזא [באו נשים של מחוזא] רמו קמיה [הטילו לפניו] כבלי [שרשרות זהב. רש"י] ושירי [צמידין. רש"י]. קביל מינייהו [קיבל מהן].

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, והתניא: "גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה"?

אמר ליה הני [אלה] לבני מחוזא דבר מועט נינהו [הם. רש"י: עשירים הם].

 

מתני' מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו [הכובס מוציא – מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבעל הבית מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא. רש"י]. והסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית. [סורק – פילונ"ש. כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק.

שהסורק מוציא – על ידי הקוצים שקורין קרדונ"ש. של בעל הבית – שדבר חשוב הוא ולא מחיל. רש"י]

כובס נוטל ג' חוטין והן שלו, יתר מכן הרי אלו של בעל הבית. [הכובס נוטל ג' חוטין – דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו. רש"י]

אם היה שחור על גבי הלבן נוטל את הכל והן שלו. [ואם היה החוט שחור – שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן. רש"י]

החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו [ובגמרא מפרש שיעור תפירה. רש"י], ומטלית שהיא ג' על ג' הרי אלו של בעל הבית. [חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעל הבית. רש"י]

מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו [מעצד – דילדיי"ר בלע"ז, קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן, טנב"ש בלע"ז. רש"י ], ובכשיל של בעל הבית [בכשיל – קרדום ומפיל שפאין גסין. רש"י]. ואם היה עושה אצל בעל הבית [שכיר יום. רש"י] אף הנסורת של בעל הבית. [נסורת – אפילו דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד, של בעל הבית. ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים. רש"י.

מאירי: זהו באור המשנה וכלה הלכה היא אלא שדברים אלו אמורים במקום שאין במדינה מנהג ידוע על זה, הא כל שיש במדינה מנהג הדין כמנהג המדינה. ובין בדין משנתנו בין בדין מנהג אפילו היה בעל הבית קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא. מעתה כל אומן שמוכר מה שהוא שלו לוקחין ממנו ואם מכר מה שאינו שלו אסור, וכלם שאמרו להטמין אסור"]