גמ' תנו רבנן: "לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו.
הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו, ולא יטיל בו יותר משלשה חובין [דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו, כדאמר לקמן, ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין. יפיינ"ץ בלעז. ג' תפירות במחט. רש"י], ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו, ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו [ומשויהו – מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים. רש"י], ואם בא להשוותו עד טפח רשאי [אפילו עד טפח – ליטול ממנו רצועות רחבות טפח. רש"י]".
אמר מר "שני חוטין", והאנן תנן: "שלש"?
לא קשיא הא באלימי [אלימי – גסין. שנים. רש"י] והא בקטיני [שלש].
"ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו", והתניא איפכא?
לא קשיא הא בגלימא [טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר. רש"י ] הא בסרבלא [סרבלא – עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר. רש"י].
"ולא יטיל בו יותר משלשה חובין", בעי [הסתפק] רבי ירמיה אמטויי [הולכה] ואתויי [והבאה] חד, או דלמא [שמא] אמטויי ואתויי תרי [שניים]? תיקו. [מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי [האם] חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות, או דילמא [שמא] הולכה והובאה תרי [שניים] חשיב להו. רש"י]
"ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו", והתניא איפכא?
לא קשיא הא בגלימא הא בהמיוני. [גלימא משויהו לארכו – כדפרישית לעיל. המיונא – אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה התלויין. רש"י]
תנו רבנן: "אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו. ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין. ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין".
מאי טעמא? קננהו בשינוי. [ושוב לא שייך בזה אין מחזיקין עוברי עבירה, שאם גזל הרי התחייב לשלם מעות בעד החפץ וכעת החפץ עצמו הוא שלו]
תנו רבנן: "אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא פונקלין ולא שיורי פקיעות, אבל לוקחין מהן בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג". [אירין – דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של בעל הבית. נירין – ליציי"ץ. פקעיות – לוישיי"ל. פונקלין – טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין.
בגד מנומר – כלומר אפילו מנומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי. טווי ואריג – והיינו אירין [בב"ח גרס והני אירין, כלומר שטווי ואריג אינם אירין אלא אירין הוא דבר שלישי] דאמרן לא יקח אם טלאן הגרדי לוקחין דקנינהו בשינוי. רש"י]
אמרי [אומרים. בני הישיבה], השתא [כעת] טווי שקלי ארוג מבעיא [הא הוי ליה טווי קודם לאריג. רש"י]?
מאי אריג, תיכי. [שרשרות שרימ"ש דלא טוואן קודם לכן. רש"י]
תנו רבנן: "אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמות ולא תלושים של צמר. אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים". [אותות – כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים. דוגמאות – שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי. תלושי צמר – שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט.
אבל לוקחין ממנו בגד צבוע – דבגד שלם לא גנב, ואי נמי [ואם גם] גנבו קנייה בשינוי. טווי ובגדים – והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין. רש"י]
השתא [כעת] טווי שקיל [נוטל], בגדים מיבעיא? [הא אין בגדים אלא אם כן טוואן. רש"י]
מאי בגדים, נמטי. [לבדין, פליטר"ש בלע"ז, ואין שם טווי. רש"י]
תנו רבנן: "הנותן עורות לעבדן הקיצועין והתלושין הרי אלו של בעל הבית, והעולה ומשטף במים הרי אלו שלו". [הקיצועין – רונייור"ש בלע"ז, שמקצע מן העור סביב. והתלושין – צמר התלוש מן העור.
צמר העולה מן שטף המים שלו – דדבר מועט הוא ואפקורי מפקר ליה. רש"י]
"אם היה שחור וכו'". [חוזר למשנתנו: אם היה שחור על גבי הלבן נוטל את הכל והן שלו]
אמר רב יהודה קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה. [הכובס נקרא קצרי בלשון ארמי, וקצרא שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה הוא [הוא נוטל אותו ושלו הוא]. רש"י]
אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי [בני] קפיד עלייהו. [הכל עולין למנין תכלת – אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות (מ"ב א'). קפיד עלייהו – ונוטלן. רש"י.
רשב"א: "אמר רב יהודה וכולן עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו. פירוש למנין תכלת שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל, ואותו האריג שבראש הבגד עולה לשעור קשר אגודל ולהרחקו ג' אצבעות. ויצחק בנו של רב יהודה היה מסופק בדבר והיה מקפיד בו. ויש לפרש ומן הספק היה נוטלו מן הבגד דשמא עולין ושמא אין עולין. ומכל מקום כיון דרב יהודה אמר להדיא עולין אע"ג דרב יצחק בריה מקפיד קיימא לן כרב יהודה ועולין]
"החייט ששייר את החוט כו'". [החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא ג' על ג', הרי אלו של בעל הבית]
וכמה לתפור?
אמר רב אסי מלא מחט וחוץ למחט. [מלא המחט – מלא אורך המחט. וחוץ למחט – שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד. רש"י]
איבעיא להו [הסתפק להם] מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, או דלמא [שמא] מלא מחט וחוץ למחט משהו?
תא [בוא] שמע דתניא: "החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו", אי [אם] אמרת בשלמא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, פחות מכאן חזי [ראוי] לסיכתא [לסיכתא – חבין שפירשנו למעלה. רש"י], אלא אי אמרת מלא מחט וחוץ למחט משהו, פחות מכאן למאי חזי? [הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו. רש"י]
אלא שמע מינה מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. שמע מינה.
"מה שהחרש כו'". [מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו, ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית]
ורמינהי [מקשים מברייתא]: "מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק במגירה, הרי אלו של בעל הבית. והיוצא מתחת מקדח ומתחת רהיטני והנגרר במגירה הרי אלו שלו"? [מגירה – שייר"ה בלע"ז, וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר. הנפסק במגירה – פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו. מקדח – טרייד"א, והיוצא משם דק כעפר. רהיטני – פליינ"א. והנגרר במגירה – דק דק שהיא משרת במקום חתך דק כעפר. רש"י]
אמר רבא באתרא דתנא דידן [במקומו של התנא שלנו] איכא תרתי [יש שני] חציני [חצינא הוא שם כללי לכלי מסוג גרזן], לרבתי [לגדולה] קרי [קורא] לה כשיל, ולזוטרתי [ולקטנה] קרי לה מעצד. באתרא דתנא ברא [במקומו של התנא החיצוני. התנא של הברייתא] חד הוא דאיכא [אחד הוא שיש] וקרו לה מעצד. [חד הוא דאיכא – ורבתי היא ומשרת שפאי גסין [נושרים ממנה שבבי עץ גדולים]. רש"י]
"ואם היה עושה אצל כו'". [ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית]
תנו רבנן: "מסתתי אבנים [מרבע אותן ומחליק אותן. רש"י] אין בהם משום גזל. מפסגי אילנות, מפסגי גפנים, מנקפי היגי, מנכשי זרעים, ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו". [מפסגי אילנות – כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה. היגא – סנה. ניקוף – שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיהו י). ומנכשי זרעים – נוטלים ירקות מביניהם. ועודרי ירקות – כשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט. רש"י.
מאירי:
"מסתתי אבנים, ומפסגי אילנות, והוא שכשיש ענפים יותר מדאי נוטלין אחד מבין שניים או מבין שלשה, ומפסק גפנים, ומנכשי זרעים, והוא ליקוט עשבים, ומנקפים והוא ליקוט קוצים מבין זרעים, כולם תלויים בדעתו של בעל הבית וכל שרואים מדרכו שיקפיד אסור. ושחת של תבואה רוב מקומות קפדים עליה ואסור. וכלל גדול בדברים אלה מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעולותיו ומעשיו של אדם מעידין לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא אשרי מי שגדל בשם טוב ומי שיאמר עליו על טוב פעולותיו והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך"]
אמר רב יהודה כשות וחזיז [חזיז – שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק. רש"י] אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי [במקום שמקפידים] יש בהן משום גזל.
אמר רבינא ומתא מחסיא [שם מקום] אתרא דקפדי הוא. [מתא מחסיא – מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב. רש"י.
כתבו במפרשים שאע"פ שדרך התלמוד לסיים מסכת בדבר טוב, כאן לא הקפיד בזה כיוון שאינו סיום מסכת, שבבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא כולם מסכת אחת, היא מסכת נזיקין. ומכל מקום כתב המהרש"א שרש"י הקפיד לסיים בתיבת "טוב", והוסיף: "וכן התלמוד בתר דסיים דקפיד סיים באותיות יהו"א המורה על שמותיו, הוי"ה שם של ד', וי"ה ואהי"ה אשר עמנו בגלות, והטו"ב הוא אותיות זוגות ממנו".
(בניהו בן יהוידע:
תנו רבנן מסתתי אבנים. נקיט חלוקה זו ברישא, כי הם חלק הראשיי של ארבע חלקים של דומם צומח חי ומדבר, שנזכר הדומם ברישא, ואחר כך זכר הצומח, ותחלה נקיט אלנות וגפנים שהם מין העץ, וזכר אילנות שכולל בזה כמה מינים, ואחר כך גפנים שהם מין פרטיי, ואחר כך נקיט היגי וזרעים וירקות שהם הקטנים שבצומח. ותחלה נקיט היגי שהם מעשה שמים ולא מעשה אדם, וגם שהם מצויים יותר, ואחר כך נקיט זרעים קודם ירקות, שהזרעים קשים יותר ממיני ירקות שהם רבים, ועוד כי מיני זרעים שכיחי טפי [מצויים] ממיני ירקות.
אמר רב יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל. נראה לומר בסייעתא דשמיא, רמז לפי דרכו על הדיבור, אשר ברא השי"ת כח הדיבור לצורך תורה ותפלה וכל דבר השייך לעבודתו יתברך, ולכן המדבר דברים בטלים הרי זה גוזל לסטרא דקדושה [לצד הקדושה], שכח הדיבור נתנו הקב"ה באדם לצורך סטרא דקדושה, אמנם ידוע שיש בדיבור מיני דבור דאע"פ שאינם בקדושה עם כל זה האדם מותר בהם, והוא דבור שידבר האדם בצרכי גופו הן במלאכה הן במשא ומתן הן במה דשייך לבריאותו, ועוד יש מין דבור שאינו בדברי תורה ותפלה ועניין קדושה כי אם בהנהגה ודרך ארץ, וגם זה מותר בו. ועל שני מיני דבורים אלו רמז רב יהודה באומרו כשות, זה דבור של משא ומתן ומלאכה וכיוצא, וחזיז הדבור של הנהגה ודרך ארץ, אין בו משום גזל, דאע"ג דעניינים אלו אינם של קדושה עם כל זה מותר בהם, ואין נקרא גוזל לסטרא דקדושה בדברו בם.
מיהו באתרא דקפדי יש בהם משום גזל, נראה אתרא דקפדי הוא בית המדרש, דקפדי לדבר דבור חצוני מפני ביטול בית המדרש, כדאמרינן בגמרא דאין אומרים אסותא בבית המדרש משום ביטול בית המדרש, ואפילו בברכות של הנר כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש, נמצא בבית המדרש הוא אתרא דקפדי אדיבור, הנה שם אם ידבר במיני דבורים הנזכרים של משא ומתן ומלאכה, או של הנהגה ודרך ארץ, יש בהם משום גזל דגוזל בזה סטרא דקדושה. ואמר רבינא מתא מחסייא אתרא דקפדי הוא, פירוש מי שהוא תלמיד חכם אשר תורתו אמנותו, ולכן קורהו מתא [מתא – עיר] מחסיא, כי הגוף קראו בקהלת בשם עיר, דכתיב [ט' י"ד] עיר קטנה ואנשים בה מעט, וגוף של תלמיד חכם בזה שתורתו אמנותו נקרא מתא מחסייא, שהוא מיוחס ומסויים יותר מכל הגופים, גם הוא מחסה ומגן על כל העולם שמגין זכותו על העולם, הנה זה נקרא אתרא דקפדי אדיבור בכל מקום שיהיה, הן בישיבתו בבית המדרש, הן בישיבתו בביתו, דקפיד שלא לדבר דבר חיצוני לכן אינו שח שיחת חולין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל [הלכות דעות ב' ד', ובפירוש המשניות אבות א' י"ז] על רב בעשרה מדות של חסידות שהיו בו, וחד מנהון הוא שלא היה שח שיחת חולין, ומחמת כן הולידו בגמרא דין מכח דבורו שאמר על אותו הכלי שעשו לו בו סם של עינים ואחר כך הניחו לו בו תבשיל, ואמר רב יהיב טעמא כולי האי, והשומע דקדק מזה דסבר רב נותן טעם בר נותן טעם אסור וכנזכר בגמרא דחולין [קי"א ב'], וכמו שכתבו המפרשים, כי הרמב"ם ז"ל הוציא חסידות זו של רב, שלא שח שיחת חולין מכח דברי הגמרא הנזכרים, דאמרו דין זה של רב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר. יהי רצון זכותו יגן בעדינו, לאורך ימים ושנות חיים)
.
.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 