בבא קמא – דף ק"י עמוד א'

האי זקן או חולה היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן], אי דמצי עביד עבודה [אם שיכול לעשות עבודה] עבודתה [שכר עבודתה והיינו בשרה כמו שפירש רש"י לעיל] ועורה נמי תיהוי דידיה [גם תהיה שלו], ואי [ואם] דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי [איך עושה. ששלוחו כמותו ומה שאינו יכול בעצמו אינו יכול גם על ידי שליח]?
אמר רב פפא שיכול לעשות על ידי הדחק, עבודה דכי עביד ליה [שכשעושה אותה] על ידי הדחק עבודה היא, ומשוי שליח [כיוון שעל ידי הדחק יכול לעבוד ועבודה שנעשית על ידי הדחק היא עבודה, לכן יכול גם לעשות כהן אחר שליח שיעבוד במקומו], אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא [שנפשו קצה בה. רש"י] ואכילה גסה לאו כלום הוא [אין לה דין אכילה כלל להלכה, ונחשב שאינו יכול לאכול אכילה שיש לה דין אכילה ולכן אינו יכול לעשות שליח], משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר.
.
.
(תוספות: "אכילה גסה לאו כלום היא. מפיק מדריש לקיש דאמר בהחולץ (יבמות מ' א' ושם) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תענו.
ואם תאמר דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (נזיר כ"ג א' ושם) גבי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם.
אמר ליה ריש לקיש רשע קרית ליה? נהי [למרות] דלא עבד [עשה] מצוה מן המובחר מצוה מיהא [על כל פנים] עביד [ולכן אינו רשע].
משמע דיצא ידי חובה [אע"פ שאכל את הפסח אכילה גסה יש לה דין אכילה]?
ויש לומר דהתם [ששם] לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע.
ועוד דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע, תדע דלא קאמר 'אכילה גסה' אלא 'לשם אכילה גסה'.
ועוד יש לומר דשתי אכילות גסות הן. [מסתבר שהחילוק שגם אם אוכל כשהוא שבע לגמרי ונקרא אכילה גסה אם יש לו הנאת מעיים באכילה שמה אכילה, ואם הוא שבע כל כך שאין לו הנאה באכילה אין לה דין אכילה. שאין דין מתעסק בחלבים ועריות כיוון שנהנה וכן בתחב חבירו לגרונו נחשב שעשה מעשה אכילה מכח שנהנה, ונראה ששם אכילה תלוי בהנאה])
.
.

אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. [אם היה הכהן של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב. נותנו לכל כהן שירצה – דהואיל דהוא יכול להקריבו, דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה, שליח נמי מצי עביד [גם יכול לעשות]. קרבן צבור בא בטומאה ואין נאכל בטומאה בכיצד צולין (פסחים ע"ו ב'). רש"י]
היכי דמי [באיזה אופן], אי דאיכא [אם שיש] טהורים [בההוא משמר. רש"י], טמאים מי מצו עבדי [האם יכולים לעבוד. רש"י: וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי], ואי דליכא [ואם שאין] טהורים, עבודתה ועורה לאנשי משמר? הא טמאים נינהו [הם] ולא מצו אכלי [ואל יכולים לאכול]?
.
[תוספות: "אי דאיכא טהורין טמאין מי מצו עבדי. לרב ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת דאמר בפרק קמא דיומא (ו' ב') טומאה דחויה בצבור, ואי איכא [ואם יש] טמאים וטהורין לא מצו עבדי טמאים, ואיכא דפליג התם [ויש שחולק שם] ואמר דטומאה הותרה בצבור ואפילו איכא [יש] טמאים וטהורים מצו עבדי טמאים [יכולים לעבוד הטמאים]]
.
אמר רבא אימא [אמור] לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר. [לבעלי מומין טהורין – מתחלקת דקיימא לן זבחים (צ"ח ב') איש חולק ואפילו בעל מום בקדשים ובמנחות. רש"י]

אמר רב אשי אם היה כהן גדול אונן [כל זמן שלא נקבר מתו] נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. [אם היה כהן גדול אונן – ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה – דכיון דכהן גדול מקריב אונן, דכתיב "לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא", אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי [כך] מקדושתו לא יצא, ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל. הא אחר [כהן] הדיוט שלא יצא חילל. רש"י]
מאי קא משמע לן, תנינא: "כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב"? [ואינו חולק לאכול לערב – כשתסתלק אנינותו דאנינות לילה דרבנן, דאנינות דאורייתא אינו אלא יום מיתה דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר, אלמא אין מרירות אלא יום אחד. רש"י.
רש"י יומא י"ג ב':
מקריב אונן – דרחמנא שרייה [התירו] דכתיב (ויקרא כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו', ודרשינן לה בשחיטת קדשים (זבחים ט"ז א') במת אביו ואמו ואינו צריך לצאת מקדושתו כלל להיות עומד ומקריב כי לא חילל עבודתו בכך, ומינה ילפינן הא כהן הדיוט שלא יצא חילל. ואינו אוכל – שלא הותרה כאן אלא עבודה וקדשים אסורין [באכילה] לאונן קל וחומר ממעשר הקל שאמרה תורה (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו]
סלקא דעתך אמינא [נאמר] כי חס רחמנא עליה דכהן גדול לקרובי [להקריב] הוא, אבל לשוויי שליח לא מצי משוי, קא משמע לן.

מתני' הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר: (במדבר ה, ח) "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם [ממון הקרן] המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו". [מאירי:
הגוזל את הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו ומתכפר. הא אם לא נשבע זכה במה שבידו שנכסי הפקר הם וכבר קדם הוא בזכייתם]

היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת [בדרך. רש"י. הגזלן מת בדרכו לבית המקדש], הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב [שיפול בו מום] וימכר ויפלו דמיו לנדבה. [הכסף ינתן לבניו – של גזלן דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד [לעשות] השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה [כך שתהיה לו כפרה על שבועתו] והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה [ועכשיו שוב אין כפרה כיון שמת לו]. האשם ירעה – דהוי אשם שמתו בעליו וקיימא לן לקמן כל שבחטאת מתה באשם רועה. לנדבה – לשופרות קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים. רש"י.

יומא נ"ה ב': "שלש עשרה שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהן: תקלין חדתין [שקלים חדשים], ותקלין עתיקין, וקינין, וגוזלי עולה, ועצים, ולבונה, וזהב לכפורת, וששה לנדבה".
רש"י יומא שם: "וששה לנדבה – לקיץ המזבח, לתת לתוכן מעות שלוקחין מכל הרועות של מותר אשמות וחטאת, ששנינו בהן ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ובפרק בתרא דמנחות (ק"ז ב') ששה שופרות כנגד ששה בתי אבות שבכל משמר ומשמר, וכל אחד ואחד מכיר את של יומו, ואם היה מזבח בטל ביומו שאין איש מביא קרבנות לוקחין בני בית אב מעות שופר שלהן ולוקחין מהן עולות, והוא קיץ המזבח".

עולות אלה של קיץ המזבח נקראות נדבת ציבור, ובשרן נשרף על המזבח לה' והעורות לכהנים]

נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר: (במדבר ה, י) "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה". [מאירי: נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדין להקריבו ומת קודם כפרה, החזיקו כהנים בכספם ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפר באשם, שהכסף אף הוא מסייע בכפרה שאמרו כסף מכפר מחצה, וכבר נתכפר מה שביד הכסף לכפר, ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים]

נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא. [משמרת יהויריב – ראשונה לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה.
נתן – הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח"כ נתן אשם לידעיה במשמרתו. יצא – כדמפרש ואזיל [והולך] שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו. רש"י]

אשם ליהויריב וכסף לידעיה, אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא, יחזיר ויביא אשם אחר, שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. [אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה – דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם דשלא כדין עבוד [עשו] בני יהויריב דקבול [שקיבלו] אשם מקמי [לפני] כסף. ולידעיה ליכא למקנס מידי [אין לקנוס מאומה] דבמשמר דידהו [שלהם] קבילי. ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא במתניתין מודה. רש"י.

מאירי: נתן את הכסף ליהויריב שהיא משמרה ראשונה, ולא הספיק ליתן את האשם עד שבוע האחרת שנכנסה משמרתו של ידעיה שהיא השניה, יצא. ונמצא הכסף ליהויריב ומשמרה של ידעיה זוכה במצות הקרבה ובעור ובשר.

ומכל מקום אם נתן הכסף למשמרה שאין זמנה עכשיו בשעת נתינה יחזור הכסף אצל האשם ומשמרה שלקחה בלא זמנה לא זכתה ומוציאין מידה וכן יתבאר בגמרא.

אשם ליהויריב רוצה לומר שהקדים ונתן את האשם קודם שיוציא הגזלה מתחת ידו, ונתן הכסף לידעיה [בשבוע שאחריו] והרי שטעה, שראוי לעולם להוציא הגזלה ולהחזירה אם לבעלים אם לכהנים קודם שיביא אשמו, מעתה אם האשם קיים יחזור אצל ידעיה ויקריבוהו בני ידעיה, שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא, אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא, שנאמר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, אשר כפר לא נאמר אלא יכפר לשון עתיד, ומה שהקריבו בני יהויריב שלא כדין עשו]

נתן את הקרן ולא נתן את החומש אין החומש מעכב. [נתן הקרן – לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. רש"י]

גמ' תנו רבנן: [וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ עָלָיו] ""אשם" – זה קרן. "המושב" – זה חומש. או אינו אלא אשם זה איל?" [או אינו אלא אשם זה איל אשם, ו"מושב" זה קרן [הממון]. רש"י]

ולמאי נפקא מינה? [ולמאי נפקא מינה – דהא ממה נפשך [בכל דרך שתפרש] תרוייהו [שניהם] קאמר קרא? תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא, דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן, ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו ואינו בא לחצאין אף קרן כו'. רש"י]

לאפוקי [להוציא] מדרבא [אם נדרוש שאשם הכוונה לקרבן זה יהיה שלא כדברי רבא], דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא, החזירו חצאין לא יצא, מאי טעמא "אשם" קרייה רחמנא [לממון הקרן].

[הגמרא הפסיקה בדברי הברייתא לפרשה וכעת מביאה את המשך הברייתא:] "כשהוא אומר "מלבד איל הכפורים" הוי אומר "אשם" זה קרן". [כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר "אשם" דרישא קרן הוא. רש"י. וזהו כרבא שקרן הממון נקראת אשם]

 

תניא אידך [ברייתא אחרת]: ""אשם" – זה קרן. "המושב" – זה חומש. או אינו אלא "אשם" זה חומש?"

למאי נפקא מינה? [או אינו אלא אשם זה חומש – ומושב זה קרן. ונפקא מינה לאפוקי ממתניתין דתנן: "אין החומש מעכב" נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן, כשהוא אומר כו'. רש"י]

לאפוקי ממתניתין, דתנן: "נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב", אדרבה [אם נדרוש אשם זה חומש] חומש מעכב.

[המשך הברייתא:] "כשהוא אומר: (במדבר ה, ז) "והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו", הוי אומר אשם זה קרן".

תניא אידך: ""אשם" – זה קרן. "המושב" – זה חומש. ובגזל הגר הכתוב מדבר.

או אינו אלא "המושב" זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר?

[תוספות: או אינו אלא המושב זה כפל. תימה היכי מצי למימר זה כפל, והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה, וכפל לא מחייב בהודאה [כי הוא קנס ומודה בקנס פטור]]

כשהוא אומר "והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו" הרי בממון המשתלם בראש [קרן לבדו שהוא ראש. רש"י] הכתוב מדבר".

[רשב"א:
בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. אבל בגניבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל, שלא זכה הכתוב כפל לכהנים, אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש, שהרי משבאו עדים מיד נתחייב כפל, וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש, דממון המשתלם בראש [כשמשלם רק קרן] הוא מוסיף חומש [ולא כשמשלם כפל]. ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים [שרק קרן חומש ואשם שבאים לכפר על שבועת השקר זוכים בהם כהנים ולא כפל שהוא קנס על הגניבה עצמה], וכיון דאסתלק ליה כפל מוריש חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל]

 

גופא [אע"פ שלא חידש בה מאומה אמר 'גופא', ועיין גליון הש"ס שהביא שאמר גופא כדי להביא אחריה מימרא אחרת של רבא], אמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא, החזירוהו חצאין לא יצא, מאי טעמא "אשם" קרייה רחמנא.

ואמר רבא גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא דכתיב "האשם המושב" עד שיהא השבה לכל כהן וכהן. [לכל כהן וכהן שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים. רש"י]