בעי [הסתפק] רבא אין בו למשמרת יהויריב [שהם ראשונים וידעיה בשבוע שאחריהם] ויש בו למשמרת ידעיה מהו [אין בו – שוה פרוטה לכל משמר יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל משמר ידעיה שהן מועטין מהו. רש"י]?
היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] דיהביה [שנתנו] לידעיה במשמרת ידעיה, הא אית ביה [הרי יש בו. שוה פרוטה לכל כהן במשמר]?
לא צריכא דיהביה לידעיה במשמרתו דיהויריב מאי, מי [האם] אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא ולא כלום הוא, או דלמא [שמא] כיון דלא חזי ליה [שלא ראוי לו. ליהויריב], מעיקרא [מתחילה] לידעיה קאי [עומד]?
תיקו.
[שיטה מקובצת:
"בעי רבא אין בו למשמר יהויריב ויש בו למשמר ידעיה מהו. ומסקנא היכא דיהיב ליה [היכן שנותן לו] לידעיה במשמרת ידעיה וזכה ביה, דכולי עלמא זכה ביה, ואף על פי שקדם ונתן את האשם ליהויריב יחזור אשם אצל כסף.
אלא כי תיבעי לך דיהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב מאי, כיון דמשמרת של יהויריב היא לא עשה ולא כלום וצריך להחזירו וליתנו ליהויריב ולהוסיף עליו כדי שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן ממשמרת יהויריב, או דילמא כיון דליהויריב לא חזי, מעיקרא ממונא דידעיה הוא, וכי קא יהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב שפיר קא יהיב.
ועלתה בתיקו. מיהו שמעינן דגזל הגר מתחלק לכל בני משמר ואפילו הנך דלא זכו בפייס דאי לא תאמר הכי מה לי ליהויריב מה לי לידעיה הא ודאי אי להנך דזכו בפייס בלחוד הוא הכא והכא כי הדדי נינהו [כאן וכאן זה כמו זה הם]. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו: היו בני משמרת זו מרובין ונתנם למשמרת אחרת שאין זמנה עכשיו ואוכלוסיה מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהן, הרי זה ספק אם זכתה משמרה זו בהן אם לאו. ומכל מקום יראה לי מסוגית הגמרא דדוקא במשמרת הבאה ראשונה אחר זו שתהא להם השבה ראויה בגזל זה, שבזו יש לומר לזו היתה השבה זו עומדת, אבל משמרת אחרת לא זכתה"]
בעי רבא כהנים מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר, מי [האם] אמרינן אשם קרייה רחמנא, מה אשם אין חולקין אשם כנגד אשם אף גזל הגר אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, או דלמא [שמא] גזל הגר ממונא הוא? [אין חולקים – מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן, מ"לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" נפקא לן בקדושין (נ"ג א') ובמנחות פרק אלו מנחות (ע"ג א'). רש"י]
הדר פשטה [חזר ופשט את האיבעיא] "אשם" קרייה רחמנא. [ואין חולקים בו כמו שאין חולקים באשם.
מאירי: יתבאר במקומו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת וכן כל כיוצא בזה, אלא כל אחת ואחת חולקין שיריה בפני עצמה לכל אנשי בית אב ואפילו לא יגיע לחלק כל אחד אלא מעט מעט, וכן אין חולקין עוף כנגד עוף ולא חטאת כנגד חטאת ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חלק וחלק חולקין אותו בשוה בין כולם. אף גזל הגר אין חולקין אותו כנגד גזל הגר אלא חולקין כל אחד ואחד בין כלם כשאר הקרבנות. [אם עשרה אנשים מביאים השבת גזל הגר כל אחד סלע, ויש במשמר עשרה כהנים, אין אומרים כל אחד יקח השבה אחת, אלא חולקין ביניהם כל סלע וסלע לעשרה חלקים]]
רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא, אמר רבא כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מאי טעמא, "אשם" קרייה רחמנא.
.
.
(שיטה מקובצת:
"בעי רבא מהו שיחלקו וכו' או דילמא כי קרייה רחמנא אשם מקמי דנמטי [לפני שמגיע] לידיה דכהן, אבל בתר דמטי [אחרי שמגיע] לידיה לא הוי אלא חולין, כדדרשינן במנחות אשר ישיבו לך זה גזל הגר, לך יהיה אפילו לקדש בו אשה, הואיל ואחר חלוקה הוי חולין אית לן למימר [יש לנו לומר] דבשעת חלוקה נמי [גם] לא יהא דינו כאשם ויחלקו גזל גר, ומסיק דאין חולקין אף על גב דבתר [שאחר] חלוקה ממונא דכהן הוי, בשעת חלוקה מיהא [על כל פנים] דינו כאשם. הרא"ש ז"ל")
.
.
בעי רבא: כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו? [יורשין הגר הן או מקבלי מתנות גבוה הן. רש"י]
למאי נפקא מינה? כגון שגזל חמץ ועבר עליו הפסח [וכעת נאסר בהנאה ואינו שווה מאומה], אי [אם] אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית [היינו זה שירשו מהמוריש. רש"י: היינו האי דירתי – ירושה זאת נפלה להן והרי היא לפניהן, שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך], ואי [ואם] אמרת מקבלי מתנות הוו, מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו [שיתן להם], והא לא קא יהיב להו מידי [והרי לא נותן להם מאומה] דעפרא בעלמא הוא.
.
.
(תוספות:
"למאי נפקא מינה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח. תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד לא יצא, אלמא מקבלי מתנות הוו, דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשבק להון אבוהון יהב להון [מה שהניח להם אביהם נתן להם]. ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה".
שיטה מקובצת:
"למאי נפקא מינה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח. תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה וכו' כמו שהקשו בתוספות.
ותירץ ר"מ דליכא [שאין] למיפשט מההיא, דאפילו אם תמצא לומר דיורשים הוו לא יצא, משום דכל אחד ואחד הוי יורש ובמקום הגר קאי. והוה ליה כמו שגזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהם דאמרינן לעיל מצות השבה אין כאן כיון דלא החזיר לו שוה פרוטה, הכא נמי [כאן גם] כיון דלא מטי [הגיע] שוה פרוטה לכל חד וחד מממונא דאיכא אכתי [שיש עדיין] בידיה דגזלן לא יצא, דאין כאן השבה, דהא ממון גמור הוא אפילו בשעת השבה והוא אינו משיב שוה פרוטה ולהכי אין כאן השבה. אבל גזל חמץ ועבר עליו הפסח מידי יורשים הוו נפיקי [היו יוצאים] כיון דליכא השתא ממונא גביה [שאין עכשיו ממון אצלו] דהא לא שוה מידי [מאומה]. מאי אמרת לקיים מצות השבה? ממה נפשך מקיים מצות השבה כיון דאיכא [שיש] שוה פרוטה לכל חד וחד אי אזלת בתר מעיקרא [אם הלכת אחר ההתחלה. בשעת גזילה לפני שנאסר החמץ] הוה ליה כגזל חמץ שוה פרוטה ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך. הרא"ש ז"ל")
.
.
רב זעירא בעי הכי [כך], אפילו אם תימצי לומר מקבלי מתנה הוו, הא לא איבעיא לן דההיא מתנה אמר רחמנא דניתיב להו [רב זעירי בעי לה הכי, אפילו אם תמצי לומר מקבלי מתנות הוו, הא לא מבעיא לן דהא מתנה יהיב להו [נתן להם] רחמנא והרי הן לפניהן. רש"י. גם אם היא מתנה, המתנה שאמר הקב"ה לתת להם היא הקרן שנגזלה, ואם נותן להם את החמץ שעבר עליו הפסח זו הקרן שנגזלה וזו המתנה שאמר הקב"ה לתת להם ולא אכפת לנו שעכשיו אינה שווה מאומה], אלא כי קמבעיא לן כגון שנפלו לו [לכהן. רש"י] עשר בהמות בגזל הגר, מחייבי לאפרושי מינייהו [להפריש מהם] מעשר [בהמה] או לא, יורשין הוו, דאמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין [קנו – יתומים שקנו בהמות בתפיסת הבית, כלומר נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו. רש"י], או דלמא [שמא] מקבלי מתנות הוו, ותנן: "הלוקח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה" [הלוקח – לקח עשרה טלאים שלא נתעשרו מן השוק פטור. ובמסכת בכורות [נ"ו ב'] מפרש טעמא. רש"י], מאי?
[בכל שנה יש להפריש מעשר מהבהמות הנולדות באותה שנה, וגם הכהנים חייבים במעשר בהמה. אם קיבל במתנה או קנה טלאים של שנה זו ועדיין לא הופרש מהם המעשר, פטור מלהפריש מהם מעשר בהמה, כמבואר בבכורות נ"ה ב' במשנה: "הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה", ובסוגיא שם לומדים מגזירת הכתוב שחייב רק אם נולדו בבעלותו. בבכורות נ"ו ב' מבואר שאם ירשו מאביהם טלאים שעדיין לא הופרש מהם מעשר והם עדיין ברשות תפוסת הבית, דהיינו רשות האב שמת לפני שחלקו היורשים, חייבים להפריש מהם מעשר בהמה. שרשות תפוסת הבית נחשבת כאותה רשות קניינית של האב, שהיורשים נכנסים לעמוד במקום האב [וכמו שביארתי לעיל ק"ט א'] ואין זה שנכסי הירושה יוצאים מרשות האב ונכנסים לרשות היורשין, ולכן כיוון שהטלאים נשארו באותה רשות בה נולדו חייבים היורשים להפריש מהם מעשר.
וספיקו של רב זעירא הוא האם כשאמרה תורה להשיב את גזל הגר לכהנים, גדר ההשבה הוא שהכהנים נכנסים לעמוד במקום הגר כמו שיורשים נכנסים לעמוד במקום אביהם והבהמות עדיין ברשות בה נולדו וחייבים הכהנים לעשר אותן, או שהיא בגדר מתנה שמקבלים הכהנים וכיוון שלא נולדו ברשות הכהנים פטורים מלעשר אותן]
תא שמע: "עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו, וכולן ניתנו בכלל ופרט וכלל וברית מלח [בכלל ופרט וכלל – לכל קדשי בני ישראל לך נתונים למשחה כלל, וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש פרט כל מתנה בפני עצמה, וכל תרומת קדשים חזר וכלל. והדר [ואחר כך] כתיב ברית מלח עולם הוא וגו' בסוף הפרשה (במדבר יח). רש"י], כל המקיימן כאילו מקיים כלל ופרט וכלל וברית מלח, כל העובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח. [כל המקיימן כאילו קיים כל התורה כולה שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל, וכאילו קיים כל הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח. רש"י]
ואלו הן, עשר במקדש [נאכל לפנים מן הקלעים. רש"י], וד' בירושלים [בכל העיר. רש"י], ועשר בגבולים [בערי ארץ ישראל. רש"י].
עשר במקדש, חטאת בהמה, וחטאת העוף, ואשם ודאי [חמשה הן, גזילות מעילות שפחה חרופה נזיר ומצורע, וחד חשיב להו. רש"י], ואשם תלוי [בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת. רש"י], וזבחי שלמי צבור [כבשי עצרת שנקראו שלמים, כדכתיב (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, וקדשי קדשים הן כדכתיב (שם) קדש יהיו לה' לכהן, ונאכלים לפנים מן הקלעים. רש"י], ולוג שמן של מצורע [מה שנשאר בלוג מיציקה לכף כהן של השמאלית נאכל לכהנים, דתניא במנחות (ע"ג א') ובזבחים (מ"ד ב') "לכל קרבנם" – לרבות לוג שמן של מצורע, דהוא נמי [גם] קרוי קרבן, דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, וסמיך ליה לקרא קמא [לפסוק ראשון] בקדש הקדשים תאכלנו, בויקח קרח. רש"י], ומותר העומר [מנחת העומר נקמצת ושיריה נאכלים וכל המנחות קדשי הקדשים הן כדכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' [גרסת מהרש"א: כדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו']. רש"י], ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות [כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה. רש"י].
וארבע בירושלים, הבכורה, והביכורים [הבכורה – בכור תם נאכל בכל העיר, וכן הבכורים צריכין חומה כדכתיב (דברים יב) ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו', ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים, מכות (י"ז א'). רש"י], והמורם מן התודה ואיל נזיר [והמורם מתודה – חזה ושוק וארבע חלות מארבע מינים שבה, חלות ורקיקין חמץ ורבוכה, וכתיב (ויקרא ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לכהן הזורק וגו'.
והמורם מאיל נזיר – זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא דתודה שלמים אקרי [נקרא], והנך תרתי [ואלה שתיים] תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי [שדומים זה לזה] חשיב להו בחדא [באחד], כדאמר בשחיטת חולין בפרק הזרוע. רש"י], ועורות קדשים. [ועורות קדשים – עורות עולה וחטאות ואשמות, אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמר בזבחים פרק טבול יום (ק"ג א'), ומשום הכי קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלים למעוטי דאין נחשבים בהדי הנך דגבולים [ביחד עם אלה של גבולים], דהני עורות לא מתייהבי להו [ניתנים להם] אלא בירושלים, ובהדי הנך דבמקדש [וביחד עם אלה שבמקדש] לא חשיב אלא הנהו [אלה] דאי נפקי [שאם יוצאים] חוץ לקלעים מפסלי ביוצא [נפסלים מדין יוצא חוץ לקלעים]. רש"י]
ועשרה בגבולין, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה [שהקדישוה בעליה ולא גאלה ומכרה גזבר כשהלוקח מחזירה ביובל מתחלקת לכהנים. רש"י], ושדה חרמים [ישראל שהחרימו שדיהן. רש"י], וגזל הגר [נמי [גם] קרי ליה מתנת גבולין, שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא, ואיל אשמו יעלה לירושלים להקריב. רש"י]".
וקא קרי מיהת מתנה [ונקרא על כל פנים מתנה].
שמע מינה מקבלי מתנות הוו? שמע מינה.
"נתן את הכסף לאנשי משמר וכו'". [נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנאמר (במדבר ה, י) ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה]
אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי [שאם] לא מכפר הוה אמינא [הייתי אומר] מהדר [מחזיר] ליורשין, מאי טעמא, אדעתא דהכי לא יהב ליה [על דעת שכך לא נתן לו. רש"י: אדעתא דהכי – דלא תיהוי ליה כפרה.
מאירי על המשנה: "נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדין להקריבו ומת קודם כפרה, החזיקו כהנים בכספם ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפר באשם, שהכסף אף הוא מסייע בכפרה שאמרו כסף מכפר מחצה, וכבר נתכפר מה שביד הכסף לכפר, ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים"]
.
[תוספות: "כסף מכפר מחצה. מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה".
נראה שלולא אביי היינו סוברים שהכפרה נשלמת רק בהשבת הכסף והבאת קרבן, וכל זמן שלא נשלמה בשניהם עוד אין כאן כפרה כלל. ואז היה מקום לומר שאולי הכסף הוא רק תנאי בכפרה של הקרבן ולא כפרה מצד עצמו והכהן יכול למחול על הכסף וזה נחשב כאילו התקבל את הכסף ושוב אין הכסף מעכב על הקרבן והכפרה תהיה שלמה בקרבן. ואחרי שחידש אביי שהכסף בעצמו מכפר למדנו שאם ימחל הכהן על הכסף לא יהיה די בקרבן לכפרה שלמה].
.
אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין [ולא תיזל [תלך] למיתה. רש"י] דאדעתא דהכי [שעל דעת שכך] לא אפרשה?
אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה [למודים אנו הלכה שנמסרה מסיני] דלמיתה אזלא [שלמיתה הולכת. שיטה מקובצת: "הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ואין למדין מן ההלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה כדאיתא במסכת נזיר. הראב"ד ז"ל].
אלא מעתה אשם שמתו בעליו ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשיה?
אשם נמי [גם] הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. [באשם רועה – עד שיומם [שיפול בו מום] וימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח [עולות נדבת ציבור שמביאים בזמן שאין קרבנות על המזבח], עולה לשם ועורה לכהנים. זה מדרש דרש יהוידע הכהן בשקלים (ט' ב') ובתמורה (כ"ג ב') וכל זמן שהוא תם אין יוצא לחולין לימכר, לפיכך ירעה והוא מעצמו אין יכול להשתנות מאשם לעולה. רש"י]
אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין [מת בעלה בלא בנים ונפלה לייבום לפני אחיו מוכה שחין] תיפוק [תצא] בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה? [מכח קידושיה לבעלה שמת יש עליה זיקה ליבם, ואם אינו מייבם צריכה ממנו חליצה כדי להתיר את הזיקה ולהתירה להינשא לאחר. אבל אם אומרים שאנו עדים שעשתה תנאי בקידושיה לבעלה שעל דעת כן אינם קידושין והם פוקעים למפרע ממילא אין לה זיקה ליבם ומותרת להינשא גם בלא חליצה]
התם אנן סהדי [שם אנו עדים] דמינח ניחא לה בכל דהו [בכלשהו], כריש לקיש, דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. [טוב לשבת טן דו, בשניים, מלשבת באלמנות.
רש"י: דמינח ניחא לה – להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. טן דו – גוף שנים, כלומר אשה בכל דהו ניחא לה]
.
.
(מתוך דברי התוספות:
"ואם תאמר אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי [שעל דעת שכך] לא קנה?
ויש לומר דהתם [ששם] לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא [תלוי הדבר] אלא כמו כן בדעת מוכר, ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי.
אבל הכא [כאן] דקדושין בדידה קיימא [בשלה עומד. בה הדבר תלוי] והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש, וכן גבי מקדיש נמי [גם] בדידיה קאי, וכן נותן הגזל בדידיה קאי" [ועיין בתוספות כתובות מ"ז ב' דיבור המתחיל שלא]
יש דברים כמו מקדיש קרבן או נותן מעות גזל הגר לכהן, שתלויים רק בדעת צד אחד. אם כל אדם כוונתו לעשות תנאי שרק אם תהיה לו כפרה הוא נותן ואם לא תהיה לו כפרה אינו נותן, דברים שכל אדם מתכוון להם כשאומר ועושה כך נחשבים כאילו נתפרשו בפירוש. שרק מה שדעתו בלבד כך ואינה דעת כל אדם נחשב דברים שבלב ואינם דברים והולכים רק אחרי הדיבור, אבל דברים שהם בדעתו ובדעת כל אדם הרי דעת כל אדם קובעת את השימוש בלשון ופירושה וזה נחשב כאילו הלשון שאמר מפורש כך.
במה שתלוי רק בדעתו אומדין שדעת כל אדם להתכוון לתנאי שהוא לפי רצונו. בדברים שתלויים בהסכמת שני הצדדים כמו מקח וממכר, ששניהם צריכים להסכים לדעה אחת, כי אי אפשר שיחול נגד דעת לוקח וגם לא נגד דעת מוכר, אם יעשה הלוקח תנאי שהוא לטובתו המוכר לא ירצה למכור לו וימתין ללקוח אחר שיתרצה בלא אותו התנאי. ולכן כדי שדעתו ודעת המוכר יסכימו, הלוקח מסכים לקנות גם אם יתקלקל ולא מטיל תנאי שאם יתקלקל אז אין דעתו שיחול הקניין.
בקידושין הוא כמו לוקח ומוכר וצריך הסכמת האשה וגם הסכמת האיש, אבל סתם דעת בני אדם שהאיש מתרצה לקידושין גם אם האשה תטיל בהם תנאי כרצונה, ולגבי אומדן דעת שניהם הוא כמו הקדש ונתינה לכהן שתלויים רק בדעת צד אחד. ובכתובות ביארו שמה שהאיש מתרצה בכל תנאי שהיא תטיל בקידושין זה דווקא לגבי מה שיקרה לאחר מותו.
בכתובות מ"ז א'-ב':
"דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל [מנה או מאתיים של עיקר כתובה, וגם תוספת כתובה שכתב לה הבעל]. רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה".
ובתוספות שם כתבו:
"שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן.
ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי [אנו עדים] שלא על מנת כן לקחה?
ויש לומר דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה [ולפי דברי התוספות כאן הביאור משום שצריך שהמוכר יסכים למכור ולכן מסכים לקנות כך כדי שיתרצה המוכר], אבל הכא [כאן] לא כתב כלל כי אם על מנת לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק. וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי.
והא דפריך בסוף הגוזל קמא (בבא קמא ק"י ב') יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה, אע"ג דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת קדושין, אומר רבינו יצחק דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן כסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם, ומסיק התם שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי [שאם] לא מכפר לימא דאדעתא דהכי לא יהיב [לומר שעל דעת שכך לא נתן], דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי [יש גם] דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש.
להכי פריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלוין הקידושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו.
ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, כיון דתלוי נמי בדעת המקדש, וכן כל הנהו דמייתי התם [שמביא שם] אין תלוי אלא בדעתו".
שיטה מקובצת כאן:
"ואם תאמר אם כן אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח, דאדעתא דהכי לא זבן [קנה]?
יש לומר דלא פריך הכא אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו, כמו מחטאת ואשם. וכן מיבמה שעולה לפני מוכה שחין מן האירוסין [קידושין לפני הנישואין] דאם היתה רוצה להתנות בשעת אירוסין שאם ימות קודם שישאנה שיהו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא היה הבעל מעכב על ידה, הילכך חשוב כאלו התנית, אבל מן הנשואין ודאי לא הוה הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילות זנות [שאם אחר כך תיפול לפני יבם מוכה שחין ויפקעו הנישואין למפרע יתבררו בעילותיו למפרע להיות בעלות זנות]. וכן כל מקח שאדם קונה אם היה הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזור המקח לא היה המוכר שומע לו, הילכך לא הוה ליה כאלו התנה. הרא"ש ז"ל")
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 