בבא קמא – דף ק' עמוד א'

ריש לקיש אחוי ליה דינרא [הראה לו דינר] לרבי אלעזר.
אמר מעליא [טוב] הוא.
אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא [ראה שעליך אני סומך].
אמר ליה כי סמכת עלי מאי למימרא [מה לומר], דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך [שאם נמצא רע צריך אני להחליף לך], והא את הוא דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי [שדן דינא דגרמי. שמחייב על גרמא].
מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה [כמותו]?
אמר ליה לא, רבי מאיר וסבירא לן כוותיה. [עיין לעיל נ"ו א' שנתבאר באילו אופנים מחייב רבי מאיר על גרמא. ועיין עוד מה שכתבתי בביאור דעת רבי מאיר לעיל ע"א ב', ועיין גם לעיל כ"ו ב']
.
.
(תוספות: "אחוי דינר לר' אלעזר. אכתי הוה צריך למיגמר [עדיין היה צריך ללמוד], דאי [שאם] לא הוה צריך למיגמר לא היה מחויב, כדמשמע גבי רבי חייא דעבד לפנים משורת הדין.
והא דקאמר חזי דעלך קסמכינא, אפילו לא אמר הוה מחייב, כמו ר' חייא דאע"ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף.
ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו [ראה עליך אני סומך]")
.
.

הי [איזה] רבי מאיר?
אילימא [אם לומר] רבי מאיר (ד' ל' מ' פ' סימן) דתנן [בכורות כ"ח ב' ועיין גם סנהדרין ל"ג א']: "דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא את הטהור טיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו"? [אע"פ שהוא גרמא ולא מעשה בידיים]
הא איתמר [נאמר] עלה אמר רבי אילעא אמר רב והוא שנטל ונתן ביד. [ו"זיכה את החייב" – שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה.
ו"חייב את הזכאי" – נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע.
ו"טימא את הטהור" – נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי להחזיק דבריו.
ו"טיהר את הטמא" – נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו. והוה ליה עושה מעשה בידים ומזיק. והכי [וכך] מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (ל"ג א'). רש"י]
.
.

(תוספות:
"טימא את הטהור. אע"ג דאמר בהניזקין (גיטין נ"ב ב') "המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור", הכא אית ליה לחיובי [כאן יש לו להתחייב] אע"ג דשוגג הוא, מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למאן דאמר היזק שאין ניכר לא שמיה היזק, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, הכא נמי [כאן גם] חייב כדי שידקדק בדין יפה.
ולמאן דאמר נמי שמיה היזק, ושוגג פטור כדי שיודיעו, הכא [כאן] חייב, דליכא למיחש להכי [שאין לחשוש לכך] דאפילו טיהר את הטמא ועירבו עם פירותיו ליכא למיחש שמא אחר כך לא יודיענו שהן טמאים דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו"

.

עיין שולחן ערוך חושן משפט כ"ה סעיפים א'-ג' ובש"ך שם סעיף קטן ה' ובשאר מפרשים שם [ועיין בתוספות כאן שהאריכו] שיש מחלוקת בראשונים האם מה שנאמר שחייב דווקא אם נשא ונתן ביד הוא גם לשיטת רבי מאיר כיוון שלא התכוון ורבי מאיר מחייב בדינא דגרמי רק אם התכוון שעל דינא דגרמי לא נאמר שאדם מועד לעולם בין באונס ובין ברצון  בשוגג ובין במזיד, אבל אם נשא ונתן ביד הרי הזיק בידיים וחייב אע"פ שלא התכוון כיוון שאדם מועד לעולם. או שהגמרא רק דוחה שאין להוכיח מהמשנה כרבי מאיר כיוון שרב העמידה בנשא ונתן ביד שהזיק בידיים, אבל למה שנפסק להלכה כרבי מאיר לחייב על דינא דגרמי חייב הדיין אפילו לא נשא ונתן ביד, שאין זה נחשב כשוגג או אונס. ויש בזה כמה שיטות וכמה אופנים ואין כאן המקום להאריך)
.
.

אלא הא רבי מאיר דתנן [לקמן עמוד ב']: "לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו"?
התם קא עביד [שם עושה] בידים.
.
.
(תוספות:
שאני התם דבידים עביד. תימה ודקארי לה מאי קארי לה [מי שהקשה מה סבר. הרי זה פשוט שעשה בידיים ואינו גרמא]?
ויש לומר משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' ימים או ג', וגרמא בעלמא הוא.
ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן. ובתרוייהו משני [ובשניהם מתרץ] בידים קעביד [שאע"פ שאינו ניזוק מייד עדיין כיוון שסיבת הנזק היא מעשה בידיים שלו נחשב מזיק בידיים ולא על ידי גרמא], ומכל מקום מסכך גפנו לא מזיק כל כך בידים כמו בצמר לצבע לפיכך הביאה אחר כך)
.
.
[דברים כ"ב ט':

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

רמב"ם פרק ה' מהלכות כלאיים הלכה ו':
אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד [כלומר אסור תבואה עם גפנים או ירקות עם גפנים]. אבל שאר מיני זרעים מותר לזורען בכרם. ואין צריך לומר שאר אילנות.]
.
אלא הא רבי מאיר דתנן [כלאים ז' ה']: "המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש [אסר את התבואה [משום כלאיים]. רש"י] וחייב [לשלם]"?
התם נמי [שם גם] קא עביד בידים.

אלא הא רבי מאיר דתניא: "מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, נפרצה – אומר לו גדור, נתייאש ממנה ולא גדרה – הרי זה קידש וחייב באחריותו". [מחיצת הכרם – קיימא לן היה גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן בלא יחפור (בבא בתרא כ"ו א').
גדור – שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה ותאסר.
נתייאש ולא גדרה ובתוך כך הוציא הזרע אחד מן המאתים שהיו בה בהיתר, הרי זה קידש ואין בטל אלא באחד ומאתים וכאן יש מאה תשעים ותשע מן ההיתר וחד באיסור. רש"י.
ובתוספות כתבו לבאר מניין ידעה הגמרא שהברייתא הזו היא רבי מאיר.
.
רש"י בבא בתרא ב' א':
מחיצת הכרם – שסמוך לשדה הלבן [שדה תבואה] של חבירו.
אומר לו – לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים, לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בבבא בתרא (כ"ו א') היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן, וכשאין שם גדר תנן בפרק שני [של בבא בתרא] לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאים.
חזרה ונפרצה אומר לו – לגדור"]
.
.

(תוספות:
"נתייאש ממנה ולא גדרה. דוקא נתייאש אבל אם לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר, כדתנן במסכת כלאים (פרק ה' משנה ו') "הרואה ירק בתוך כרמו ואמר כשאגיע שם אלקטנו מותר. לכשאחזור שם אלקטנו והוסיף מאתים אסור", אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו כל שעה אפילו הוסיף מאתים מותר. וטעמא יש לומר משום דכתיב "לא תזרע כרמך" משמע זריעה דניחא ליה".
.
תוספות:

"חייב באחריותו. אע"ג דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק. נראה לרבינו יצחק דהא חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה, אבל מטמא טהרות חבירו אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו [אם לא נפלו עליהן מים מעולם אינן מקבלות טומאה אע"פ שהשרץ נוגע בהן, וכשהשרץ נוגע אם הוכשרו מקודם בנפילת מים הן מיטמאות ואם לא לא, וזה אינו ניכר לרואה].
אבל אין לומר הכא נמי [כאן גם] הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, דהכא ליכא למיחש [שזה אין לחשוש] כיון שבעל כרם נמי [גם] מפסיד, ועוד אי [אם] קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב".

.
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי:
"ולפיכך המטמא והמדמע והמנסך וכל היזק שאינו ניכר פטור מן הדין, לפי שאין היזק לא מחמת גרמתו ולא מחמת מעשיו, אבל במחיצת הכרם שנפרצה הרי יש מחמת יאושו שהוא הגורם ערבוב שהוא מבטל השורה ואוסר תבואתו של זה, והיזק ניכר הוא שמאחר שנתיאש הערבוב אוסרו ואיסורו ניכר לכל, ואע"פ שאתה יכול לעקור הגפנים ולא יהא האיסור ניכר שם, שנוי החוזר לברייתו בכגון זו שנוי הוא והרי נעשה בו מעשה ניכר בגרמתו של זה, ולא דמי למטמא דאגע בהו שרץ [שפטור מהתורה משום שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק], שהערבוב שנוי הוא עד שאתה מחזירו לברייתו. [אין שייכות בין שינוי החוזר לבין היזק שאינו ניכר, ששינוי החוזר הוא בדין קנייני גזילה לדון האם נחשב שינוי לגבי להוציא מדין והשיב את הגזילה אשר גזל ולקנות גופה לגזלן, אבל במזיק בוודאי אם הזיק דבר שחוזר לכמות שהיה חייב לשלם כיוון שסוף סוף ניזוק ואין לזה שייכות כלל לדין שינוי וזה פשוט. רק כוונת הרמב"ן שיש כאן חידוש לומר שזהו היזק ניכר בתבואה כיוון שסוף סוף גופה לא השתנה, ובא להטעים שלא נשתנה גופה שהרי אם נעקור את הגפנים תחזור התבואה להיות כשהייתה בלי שום הבדל, ואם כן נאמר שאין זה היזק ניכר בגופה, ועל זה ביאר שלא מסתכלים על הזמן שנעקור את הגפנים, כיוון שנזק נדון לפי עכשיו ולא לפי העתיד להיות, וכעת יש היכר בנזק התבואה]
ויש לומר [דרך נוספת] דהאי נמי [שזה גם] היזק שאינו ניכר הוא, ומשום קנסא מחייב ליה ר' מאיר, שכל הגורם לממונו של חברו שיאסר חייב דומיא דמטמא ומדמע ומנסך ומפגל [שקנסו מדרבנן על היזק שאינו ניכר שבמזיד משלם כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו]"
.
הרמב"ן שם:
"ואי קשיא לך גבי מחיצת הכרם שנפרצה לימא ליה אי בעית [אם רצונך] קוץ ועליך להרחיק עצמך [בעל השדה אומר לבעל הכרם שיגדור, והרמב"ן מקשה מדוע לא יכול לומר לו בעל הכרם גדור אתה והרחק עצמך], דהא בתר [שהרי אחרי] שנפרצה גדלי [גדלים] ענפים ומתערבי ואסרי, ומאי שנא מדר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואם הזיקו [המזיק אחרי שלא הרחיק הניזק את עצמו] פטור מלשלם.
וכו'.
אלא היינו טעמא דשאני מחיצת הכרם דכיון שיש בה איסור כלאים חייב לגדור, וחברו פטור מלגדור שהוא בתוך שלו הוא עומד ואינו בא בגבולו של חברו, אבל זה [בעל הכרם] שהוא בא בגבולו [של בעל השדה] עליו לגדור מחמת שאסור לערב הגפנים בתבואה, וכיון שלא גדר ונתייאש חייב לשלם כדכתיבנא לעיל. אבל היכא דליכא איסורא סבר ר' יוסי על הניזק להרחיק את עצמו מאחר דלאו גיריה דמזיק נינהו".
.

שיטה מקובצת:
"אומרין לו גדור. והאי אומרין לו גדור דקאמרינן לבעל הכרם ולא לבעל הזרעים, לא משום דגפנים אסרי זרעים וזרעים לא אסרי גפנים, דבודאי שניהם נאסרין ענבים היוצאים בכרם בשעת הזרעים כדכתיב: "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וכו'" שמע מינה דשניהם נאסרין, מדלא כתיב אשר תזרע בתוך תבואת הכרם, והכי תנן בכמה מקומות של כלאים, אלא לפי שאין גוף הגפנים עצמן נאסרין אלא הענבים היוצאים מהן, כדכתיב: "ותבואת הכרם" ולא כתיב והכרם, ופעמים הרבה יש בשנה שאין ענבים בגפן נמצא שהגפן מזקת אחרים ולא ניזוקת, משום הכי [כך] על בעל הכרם לבנות הגדר בעת שאין שם ענבים ואין לבעל הזרעים לסיועיה [לסייע לו] משום דעל המזיק להרחיק את עצמו. אבל אם יש שם ענבים שהביאו שליש על שניהם לבנות הגדר דשניהם מזיקין זה את זה, והכי תנן בפרק ראשון דכלאים מאימתי הגפנים נאסרים וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו: תניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לבעל הכרם גדור, בזמן שלא נעשו הענבים כפול הלבן והיינו משעת כניסת המים לבוסר דהיינו משהתחילו להתבשל ולהמתיק קצת, ואשתכח [ונמצא] דבעל הכרם מזיק ליה לבעל התבואה דאסר לה כגון שהביאה התבואה שליש, ובעל התבואה לא מזיק ליה לבעל הכרם דלא מתסרי [נאמסרים] ענבים עד שיעשו כפול הלבן, כדתנן בכלאים בפרק המבריך את הגפן: "מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן", ורוב שנים התבואה יותר משליש ועדיין לא נעשו הענבים כפול הלבן הילכך על המזיק להרחיק את עצמו. עד כאן.

הרי זה קדש וחייב באחריותו. כתוב בתוספות אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו וכו'. ועוד דאי מטעם קנס היכי מייתי [איך מביא] ראיה מינה [ממנה] דדיינינן דינא דגרמי. מיהו מזה אין לדקדק דאיכא למימר [שיש לומר] שאם לא היה ההיזק הניכר חייב מן הדין לא היו קונסין אותו כשאינו ניכר. אבל הא תימה אי [אם] קנס הוא במזיד דוקא יתחייב [צריך לי ביאור בקושיא זו שהרי מזהירו ואומר לו גדור ובוודאי מזיד הוא]. תוספות שאנץ)