בבא קמא – דף ק' עמוד ב'

מתני' הנותן צמר לצבָּע [אומן שצובע צמר] והקדיחו יוּרָה [קדירה שבה מרתיחים את הצמר] נותן לו דמי צמרו. [והקדיחו יורה – שרפתו יורה שהרתיחו יותר מדאי. והכא ליכא [וכאן אין] שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא למימר [ואין לומר] אם השבח יותר. רש"י]
צבעו כאור [צבעו כאור – כמו כעור. בגמרא מפרש שצבעו בשירי צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל. רש"י. שיטה מקובצת: "צבעו כעור. כלומר שאינו מופסד אלא ראוי לעשות ממנו בגד אלא שלא יהא נאה כשאר בגד. ה"ר יהונתן ז"ל"] אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. [ואם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע נותן לו לצבָּע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמר דניתיב [שיתן] דלקני איהו שבחא דצמר [שיקנה הוא, האומן, שבח של הצמר] דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנויא דנקנייה [ואין שינוי שיקנה. אף לשיטת רבי מאיר בסמוך]. רש"י.
רש"י בבא מציעא קי"ז ב': אם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבָּע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום. נותן לו את היציאה – ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי [שהוא יותר]. ואם ההוצאה וכו']
לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. [לצבוע לו אדום כו' – קני בשינוי לרבי מאיר ולא יהיב ליה [ולא נותן לו] אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו, או זה יתן שכרו משלם [כל שכרו] ויקח הצמר [שהרי הבעלים יכול לומר שנוח לו בצבע זה].
רבי יהודה אומר כו' – דקניס ליה להאי דשינה [שקונס אותו את זה ששינה] להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא [ולא יהנה מהשבח], ואגרא נמי כוליה לא ישקול [ושכר גם כולו לא יטול], אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר. ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו. רש"י]

.
.

(אם צבע את הצמר כעור, אין בזה שינוי ממה שאמר לו הבעלים, ואין כאן דין גזלן שהרי לא התכוון להוציא את הצמר מרשות בעלים, וגם אין כאן דין מזיק, שלא נפחתו דמי הצמר ממה שהיה שווה כשלא היה צבוע כלל.
אמנם מה שפסקו ביניהם שזה יצבע וזה ישלם לו שכרו הנקוב, פסיקה זו יש רשות ביד הבעלים לבטלה אם רוצה, כיוון שהתנאי היה על דעת שיצבע צבע נאה ולא כעור יכול לטעון שהאומן לא עשה כפי מה שפסקו ביניהם. ונעשה כאילו האומן השביח את הצמר שלא מדעת בעלים וללא פסיקת שכר.
ובאופן כזה קבעו חכמים מה יהיה התנאי שביניהם לפי האומדן מהי שורת הדין, וקבעו שהתנאי שביניהם יהיה שיד אומן על התחתונה, שאם מה שהוציא האומן הוצאות הוא יותר מכמה שהשביח את החפץ, אין הבעלים חייב לתת לו הוצאותיו כיוון שעשה על דעת עצמו ואם יתן לו הבעלים הוצאות יותר משווי השבח נמצא שהבעלים הפסיד מעסקה זו, ואין ראוי שיפסיד כיוון שמחשיבים שהאומן עשה בלא הסכמת הבעלים, אבל לכל הפחות נותן לו כמה שהשביח, שאין ראוי שהבעלים ירוויח את השבח והאומן יפסיד הוצאותיו, שהרי האומן לא גזל ולא הזיק ומה שנולד כאן יותר ממון ממה שהיה מקודם זה שייך לאומן, שהוא גרם לריבוי זה, ולכן נוטל את השבח.
ואם השבח הוא יותר מההוצאות, הרי תמיד כשאומן עושה עבור הבעלים הבעלים מרוויח מפעולת האומן וגם אחרי שמשלם לו שכרו נשאר רווח לבעלים, שבעבור זה מסר לו. כיוון שהאומן טרח והוציא, כיוון שלא הזיק ולא גזל מגיע לו שכר בעד טרחתו והוצאותיו, לכן משלם לו הבעלים את שכרו כפי האומדן המועט ביותר שיש לאמוד את שכרו, וזהו שכר טרחתו כשכיר יום [כמו שכתב רש"י בבבא מציעא קי"ז ב' שגם זה בכלל הוצאות. והוא פחות משכר שנוטל קבלן עבור עבודה כזו], ובנוסף מחיר הצבעים והעצים שהוציא, וזה נקרא ההוצאה, וכל מה ששבח יותר מזה נוטל בעל הבית.
אם הקדיחתו יורה הצמר שווה פחות ממה שהיה לפני כן, והאומן הוא מזיק וחייב לשלם דמי הנזק ולא שייך לחייב את הבעלים לשלם לו שכר וגם לא הוצאותיו, שהוא הזיק לעצמו את הוצאותיו.
אם נתן לו לצבוע אדום וצבע שחור, לרבי מאיר האומן נחשב גזלן, שמשך את הצמר לעשות בו דבר שלא כרצון בעליו וזה דין גזלן שמושך את החפץ לרשות עצמו לעשות בו כפי רצונו ולא כפי רצון הבעלים. וקנה בשינוי ומשלם דמיו כשעת גזילה וכדין כל גזלן.
ולרבי יהודה אין לו דין גזלן, כיוון שהבעלים רצה שיצבע והוא צבע ולא היתה כוונתו לעשות ככל חפצו בחפץ ולגזלו אלא סבר שהוא עושה רצון הבעלים ואין קפידא כל כך באיזה צבע הוא צובע. ולכן אין לו דין גזלן, ודינו כמו שצבעו כעור, שגם כאן בשחור יש שבח יותר ממה שהיה לפני שנצבע, ואת הפסיקה בינו לבעלים על השכר יכול הבעלים לבטלה אם ירצה, שהרי עבר על דעת בעלים, ונעשה כמי שהשביח חפץ של חבירו בלא הסכמת הבעלים שהדין הוא כמו שנתבאר לגבי צבעו כעור.
.

לפי רבי מאיר כשאמר הבעלים לצבוע אדום וצבע לו שחור נחשב האומן גזלן כיוון שעבר על דברי הבעלים וקנה בשינוי ומשלם מעות כשווי הצמר כשעת גזילה והצמר עצמו נשאר ביד גזלן.
בצבעו כעור מודה רבי מאיר שנותן הבעלים לאומן את השבח או ההוצאה והאומן משיב לו את הצמר. ולכאורה משום שצבע באותו צבע שאמר הבעלים לא עבר על דעת הבעלים ולא נחשב שהמשיכה היא משיכה להוציא מרשות בעלים להיות כגזלן לעשות בחפץ כרצונו ולא כרצון בעלים.
אמנם הרי הטעם שהאומן נוטל רק שבח או הוצאה וידו על התחתונה ולא נוטל את שכרו זהו משום שעבר על דעת הבעלים ובטל התנאי והפסיקה שעשה עם הבעלים לגבי השכר שחייב לו הבעלים משום ששינה ממה שאמר הבעלים, שאמר לו לצבוע נאה והוא צבע כעור.
לכן נראה שגם בצבעו כעור נחשב לרבי מאיר גזלן משום שעבר על דעת בעלים ועשה כדעת עצמו לצבוע כעור. אבל אין כאן שינוי שיקנה בשינוי, שדווקא כשהיה עומד לצבוע אדום והוא צבעו שחור אז נחשב שינוי. אבל אם היה עומד לצבוע אדום והוא צבע אדום אין זה שינוי אע"פ שהוא כעור, שזה כמו גזל פירות ונרקבו מקצתן, שעלתה בהן תולעת ואינם יפים כמו שהיו, אבל עדיין ראויים לאכילה, שאין זה נחשב שינוי אע"פ שהיו נאים וכעת הם כעורים. ומה שעשה שינוי מצמר לבן לצמר צבוע, זה אינו נחשב שינוי כיוון שהצמר היה עומד לזה.
ומדוייק בזה לשון רש"י שכתב לגבי כעור: "ודמי צמרו לא אמר דניתיב [שיתן] דלקני איהו שבחא דצמר [שיקנה הוא, האומן, שבח של הצמר], דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנויא דנקנייה [ואין שינוי שיקנה]".
אם אין כאן גזילה כלל לא שייך שינוי, והיה לרש"י לומר שכיוון שבצבע שהתנה עמו צבע אינו גזלן. וממה שאמר שינוי משמע שגזילה יש ורק קניין שינוי אין. וכן נראה גם מהסוגיא לקמן ק"א א'.
וכיוון שלא קנה בשינוי, גוף הצמר של הבעלים, ומחזיר לו את צמרו בעין כמו שהוא, ומה שהוציא הוצאות וטרח להשביח את הצמר של הבעלים נוטל על זה שבח או הוצאה וידו על התחתונה אע"פ שיש לו דין גזלן.

.

– – –

.

בעבודה זרה ז' א' כתב רש"י:

נותו לו הצבע דמי צמרו – נותן לו צבע זה דמי צמר לבן כבתחלה אם ירצה דסבירא ליה לרבי מאיר כל המשנה מדעת בעליו נקרא גזלן וקנאו בשינוי וכדמפרש בבבא קמא בהגוזל עצים ונוטל הצמר לעצמו אע"פ שהוא מעולה עכשיו בדמים.

ר' יהודה אומר – אם כן נמצא זה משתכר בשינויו אלא ידו על התחתונה.

ואם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה – שהוציא הצבע נותן לו בעל הצמר את היציאה סמנים ועצים ושכר פעולה כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנה עמו ואם היציאה יתירה על השבח כו'".

שמעתי מי שדקדק ממה שכתב בדעת רבי יהודה "נמצא זה משתכר בשינויו", שגם לרבי יהודה יש לאומן דין גזלן, שאם לא כן מה שייך לומר בו קניין בשינוי. אלא שרבי יהודה קונס אותו.

אמנם לעניות דעתי אי אפשר לומר כן, שמה זה שונה מכל גזלן שמשתכר בקניין שינוי, אלא "שינויו" אינו מדבר בקניין שינוי אלא במה ששינה מאדום לשחור. שבמה שכתב רש"י "דסבירא ליה לרבי מאיר כל המשנה מדעת בעליו נקרא גזלן", כבר אמר בזה שמחלוקתם היא שלרבי מאיר אומן נחשב גזלן, וזו סברת רבי מאיר ורבי יהודה סובר שאינו נקרא גזלן [יעויין בזה הסוגיא בבבא מציעא ע"ח ב'].

אם לרבי יהודה אינו נחשב גזלן, ממילא לא נחשב שניזוק הצמר, שזה תלוי בזה, שלרבי מאיר אע"פ שמחיר הצמר בשוק לא נפחת שגם שחור נמכר במחיר צמר צבוע כמו אדום, כיוון שעבר על דעת הבעלים נחשב גזלן שעושה בצמר כרצונו ולא כרצון בעלים וזה עצמו נחשב שמפסיד את הצמר מהבעלים, ורבי יהודה אינו סובר כך, וממילא אין היזק בצמר ואין בו גזלנות ואם כן יהיה הדין שהבעלים צריך לשלם לאומן כל שכרו כמו שהתנו ביניהם. וכלפי זה ביאר שאם כן נמצא האומן משתכר את שכרו שהתנה עם הבעלים בשינויו, ששינה את התנאי ולא עשה כמו שאמר הבעלים. אלא כיוון ששינה את התנאי אינו יכול לתבוע שכר כמו שהתנו ביניהם והתנאי ביניהם בטל, ונחשב כיורד לשדה חבירו שלא מדעתו שאינו נוטל שכר מכח תנאי אלא ידו על התחתונה ונוטל  בשכרו שבח או הוצאות וכמו שנתבאר לעיל. והוצאות זהו גם כן שכר שבכלל הוצאות גם שכר עבודתו כשכיר יום)