גבי טומאות תנן [משנה במסכת כלים א' א']: "אבות הטומאות: השרץ, והשכבת זרע, וטמא מת". תולדותיהן לאו כיוצא בהן, דאילו אב מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא.
הכא מאי [כאן מה]? אמר רב פפא, יש מהן כיוצא בהן, ויש מהן לאו כיוצא בהן [מפרש לקמן].
(צריך עיון גדול למה מביא אבות ותולדות בשבת ובטומאה. אבות הוא לשון לכל דבר עיקרי, ותולדות הוא לשון לדבר שנגזר מהאבות. אבל מה גורם שהאב נחשב עיקרי, וכיצד נגזרות התולדות ממנו, הם עניינים נפרדים לגמרי בשבת טומאה ונזיקין ואין להם שום עניין משותף. ואין שום סברא שלעניין תולדותיהן כיוצא בהן או לא, יהיה איזה דמיון בין שבת טומאה ונזיקין, ואין שום סברא ללמוד זה מזה. וכי אם הנוגע בטמא מת היה מטמא אדם וכלים, היה לנו לדון חיוב תולדת אב נזיקין באופן אחר לגבי תשלומין?)
תנו רבנן: "ג' אבות נאמרו בשור: הקרן [לנגוח. רש"י], והשן [לאכול. רש"י] והרגל [דריסה לשבור את הכלים. רש"י. והכוונה דרך הילוכו, ולא שמתכוון לשבור שאז הוא תולדה של קרן]".
קרן מנלן [מניין לנו]? דתנו רבנן: (שמות כא, כח) ""כי יגח", אין נגיחה אלא בקרן. שנאמר: (מלכים א כב, יא) "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'". ואומר: (דברים לג, יז) "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח".
מאי ואומר [למה הוצרך לפסוק נוסף]?
וכי תימא [תאמר] דברי תורה [חמישה חומשי תורה], מדברי קבלה [נביאים וכתובים], לא ילפינן [לא לומדים], תא שמע [בא שמע], "בכור שורו הדר לו" [לכך הוצרך הפסוק הנוסף כיוון שהוא מהחומש ולא מנביאים וכתובים].
והאי מילף הוא [וזה לימוד הוא]? גילוי מילתא בעלמא הוא [גילוי דבר סתם הוא], דנגיחה בקרן הוא.
[יש כלל שלא לומדים דין הלכתי חדש מנביאים וכתובים. כיוון שתורת משה לא תהיה מוחלפת ורק נבואת משה היא תורה. אבל בוודאי אם באים אנו ללמוד פירוש למה שכתוב בתורה, ניתן ללמוד מדברי הנביאים והכתובים. וכאן רק בא ללמוד מה פירוש לשון נגיחה ולא ללמוד דין. וזה נקרא גילוי דבר. שרק מגלה הפירוש למה שכבר כתוב, ולא מחדש דין. ומעתה שוב קשה למה הוצרך להביא גם את הפסוק "בכור שורו וכו'"]
אלא מהו דתימא [שתאמר], כי פליג רחמנא [כשחילק הקב"ה] בין תם למועד, הני מילי [דברים אלה] בתלושה. אבל במחוברת אימא [אמור] כולה מועדת היא, תא [בא] שמע: "בכור שורו הדר לו וגו'".
(חומר למחשבה:
שמות כ"א כ"ח-ל': "כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם-בְּעָלָיו יוּמָת. ל אִם-כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו".
בפסוקים אלה מחלקת התורה בין שור תם, בפסוק כ"ח, לבין שור מועד, בפסוקים כ"ט-ל'.
דין תם ודין מועד נאמרו לגבי מקרה של "וכי יגח שור".
דין תם מיקל על בעל השור, משום שלא מוחזק שהוא נוגח. ורק אם נגח מתמול שלשום הוא מוחזק לנגוח.
לפי סוגייתנו, הלשון יגח בוודאי משמעותו פגיעה בדרך מסויימת ולא כל דרך של פגיעה כגון בעיטה ודחיפה וכיו"ב. ובוודאי דרך פגיעה מסויימת זו היא פעולה ששור שלא הועד בו שעשה כן מתתמול שלשום, אין על בעליו לחשוש שיעשה כן, שאין זו דרכו של כל שור מטבעו לעשות כן.
אם היה לנו רק את הפסוק במלכים לגבי צדקיה ללמוד ממנו מה פירוש נגח, היה מקום לפרש שנגח הוא דווקא בקרניים תלושות, כמו שעשה צדקיה, והפסוקים מדברים שהשור אחז בפיו קרניים של שור אחר שמת, ואיתם נגח איש או אשה. והיינו אומרים שמכיוון שאין דרכו בכך, לא היה על בעל השור לשמור אותו שלא יעשה כן, כל זמן שאינו מועד.
אבל אם נגח בקרניים של עצמו, הרי זה דבר שטבעו בכך והיה על בעל השור לחשוש לזה ויהיה דינו כמועד תמיד. וכמו שור שפסע על כלים דרך הילוכו, או שאכל פירות.
לכן הוצרך להביא מהפסוק "בכור שורו הדר לו וכו'", ללמוד שפירוש נגיחה הוא גם בקרן מחוברת.
אמנם לפי זה יש לעיין למה לא הביא רק את הפסוק "בכור שורו וכו'". וגם היה יכול להביא מיחזקאל ל"ד כ"א: "יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת".
ושמא לולא הפסוק ממלכים, היינו אומרים שבקרן תלושה אין זו קרויה נגיחה, ולעולם אינו נחשב מועד, שהיא פעולה זרה שאינה כדרכו כלל וגם אחרי שלוש פעמים אין לחשוש שיעשה כך להבא.
אמנם כל זה אינו מובן לי, שבפסוק במלכים לא נאמר שמישהו נגח עם קרניים תלושות. שצדקיה לא נגח עם הקרניים, וכשאמר באלה תנגח את ארם, לא התכוון שישראל יקחו קרני ברזל אלה וינגחו בהם את ארם, ולא התכוון לקרניים אלה שבידיו, והוא רק כדרך הנביאים שעל ידי חפץ מתנבאים. ורק המשיל את ישראל לשור שמנגח בקרניו, ומן הסתם המשיל אותם לשור שמנגח בקרניו המחוברות.
עוד קשה מאוד, שלגבי קרן מחוברת, יש מקום לומר חילוק אם נוגח בקרנו או בועט ברגלו, שהם שני עניינים. אבל לגבי קרן תלושה, מה אכפת לנו אם מצא מקל ברזל בצורת קרן או בצורת סכין או רומח או סתם מקל ברזל ללא צורה מסויימת של איבר בהמה. וכן אם אוחז השור בפיו קרניים של שור אחר מת ומזיק איתם, אין בזה שום חילוק אם מצא עצם צלע שבורה שמחודדת בסופה או כל דבר מעין זה ומזיק איתה. שהכל עניין אחד לגמרי. וכמו שאין לחלק שנגיחה היא דווקא בקרני ברזל ולא בקרני נחושת, כך אין לחלק בדברים אלה. שלומר שנגיחה שייכת דווקא בקרן אין לו סברא אלא בקרן מחוברת, ואף צדקיה דיבר בקרן מחוברת, שהמשיל את ישראל לשור שנוגח בקרן מחוברת.
הנראה לעניות דעתי בזה, שהנה לכאורה קשה, למה דיבר הכתוב באופן מסויים של נגיפה, דהיינו נגיחה, והשאיר את כל שאר האופנים להיות תולדות. היה לו לכתוב בלשון כללית כי יגוף.
המיוחד בנגיחה מנגיפה רביצה בעיטה ונשיכה, שכולם הם כמו אדם שאינו מזויין המזיק בגופו. אבל נגיחה בקרן, דומה לאדם המזיק בכלי זין וכמו האוחז בחרב. שהקרן היא כמו כלי זין של השור.
את זה רואים בפסוק לגבי צדקיה, שעשה קרני ברזל ואמר באלה תנגח את ארם. שהרי לא שייך שהיה עושה רק רגל של שור ואומר בזו תבעט בארם. או רק שיניים ואומר באלה תנשוך. כי רגל ושיניים הם חלק מהגוף. והגוף מזיק באמצעותם. והיה לו לעשות את כל השור. ולא בא להמשיל ישראל לשור. אלא רק בא לעשות צורה של כלי זיין ולומר בכלי זיין זה תפגע בארם.
וזה עצמו מה שאמר אין נגיחה אלא בקרן. שהרי לגבי נגיפה אין כלל מקום לחלק בין נגפה בכתפה או בבטנה או בגבה, ואם קרן נחשבת כגופה, אז גם אין לחלק אם נגפה בקרן או בכל חלק אחר של גופה שדרכה ליגוף בו. ועצם החילוק של קרן משאר חלקי הגוף, מוכיח שאינה נחשבת כחלק גוף אלא ככלי זיין.
ואם כן כוונת הפסוק כי יגח, ואין נגיחה אלא בקרן, עניינה שיזיק על ידי כלי זיין. וכלי זיין עיקר דרכו להיות תלוש, ורק פלא הוא שעשה הקב"ה לשור שברא לו כלי זיין מחובר לגופו. ומצדקיה רואים שקרן היא כלי זיין, שעשה קרן תלושה כמשל לכלי זיין ולא כמשל לשור, וכמו היתה חרב.
הדין שצריך שיהיה מועד כדי להתחייב, ולא מתחייב מייד בנגיחה כמו שן ורגל ובור ואש, הוא דין מחודש וקשה להבנה. עד שיש מי שסובר שמעיקר דיני ממונות מתחייב בקרן תשלום מלא כבר מהפעם הראשונה, וגזירת הכתוב היא לפטרו מחצי מהתשלום עד שיהא מועד. וזה בוודאי עניין זר ותמוה.
ואפשר שמשום כך, ומשום שהתורה דיברה דווקא בנגיחה בקרן ולא בנגיפה בגופו, שכוללת נשיכה ורביצה ובעיטה שהיו כולם נחשבים אב אם היה כתוב נגיפה, היה מקום לסבור שהחידוש שמשלם חצי נזק הוא כשהשור הזיק על ידי כלי זיין. שנטל בפיו דבר כלשהו, עץ או אבן, והזיק על ידו. וזה נקרא קרן, דהיינו כלי זיין. וקרן מחוברת, אע"פ שוודאי שם קרן עליה, לא יהיה בה דין שור תם, שמה שהיא מחוברת מחשיב אותה כהזיק על ידי גופו ולא על ידי כלי זיין.
וכיוון שזה דבר המסתבר, היה צורך להביא מ"בכור שורו הדר לו" ללמדנו שלא נאמר כך.
עיין רש"י כאן שפירש את הסוגיא לגבי שור שנגח שור רעהו ולא לגבי שור שנגח אדם. ולפי מהלך הסוגיא לא משמע כן, שבנגח שור כתוב יגוף ועוסק בזה בהמשך, ולא ידעתי למה הוצרך לדוחק זה וצריך עיון)
תולדה דקרן מאי היא [תולדה של קרן מה היא]? נגיפה [שדחפה בגופה והזיקה בכוונה. רש"י], נשיכה, רביצה [שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן. רש"י], ובעיטה [שבעטה ברגליה ושברה את הכלים.
ואהכי הוו [ולכן הם] תולדה דקרן, דכוונתן להזיק כי [כמו] קרן, ואין הנאה להזיקה כי קרן, ואין הזיקו מצוי תדיר. והלכך הוו כי [כמו] קרן, דכל אימת דלא הועדה בבית דין ג' פעמים בכך, אינה משלמת נזק שלם. רש"י. ואילו שן, שאכלה פירות, ורגל, שדרסה דרך הילוכה, תמיד משלם נזק שלם].
מאי שנא נגיחה דקרי [שקורא] לה אב – דכתיב "כי יגח". נגיפה נמי [גם] כתיב [כתוב]: (שמות כא, לה) "כי יגוף" [לה וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן. לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ].
האי נגיפה נגיחה היא [נגיפה זו נגיחה היא], דתניא: "פתח בנגיפה ["כי יגוף שור איש את שור רעהו". רש"י] וסיים בנגיחה ["או נודע כי שור נגח הוא", ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח. רש"י], לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה" [אין הכוונה שבכל מקום נגיפה פירושה נגיחה. אלא רק נגיפה במקום זה. מסתבר שנגיפה היא לשון כללית לכל הכאה, ונגיחה ובעיטה ורביצה בכלל נגיפה, רק שנתייחדו להם שמות בפני עצמם. ולכן יכול לפרש על נגיפה שהיא נגיחה, כי נגיחה היא מאופני הנגיפה]
מאי שנא גבי אדם [שור שנגח אדם] דכתיב [שכתוב] "וְכִי-יִגַּח [שׁוֹר אֶת-אִישׁ]", ומאי שנא גבי בהמה [שור שנגח שור] דכתיב " וְכִי-יִגֹּף [שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ]"?
אדם דאית ליה [שיש לו] מזלא [שיש לו דעת לשמור את גופו. רש"י], כתיב "כי יגח" [דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח. אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט, אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף. רש"י]. בהמה דלית לה [שאין לה] מזלא, כתיב "כי יגוף".
ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [ודבר דרך אגב משמיע לנו], דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם [להרוג אדם קשה יותר. לכן אם הרג אדם שלוש פעמים בוודאי יש לשמור שלא יגח בהמה ונחשב כמועד לבהמה. אבל אם הרג בהמה שלוש פעמים, עדיין לא נחשב מועד לגבי אדם שיותר קשה להרגו].
נשיכה תולדה דשן היא? לא. שן יש הנאה להזיקה [שאוכל פירות להנאתו], הא אין הנאה להזיקה.
רביצה ובעיטה תולדה דרגל היא [רביצה תולדה דרגל היא דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת. רש"י]?
לא. רגל הזיקה מצוי [דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת. רש"י], הני [אלה] אין הזיקן מצוי.
אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא [לעיל בעמוד זה אמר שיש מהם שאינן כיוצא בהן], אהייא [על איזה]?
אילימא אהני [אם לומר על אלה. כלומר נגיפה, נשיכה, רביצה, ובעיטה, שיהיה דינן לא כמו של קרן], מאי שנא קרן דכוונתו להזיק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] כוונתן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך.
אלא תולדה דקרן כקרן, וכי קאמר רב פפא אשן ורגל [על שן ורגל. מה שכתב הרי"ף כאן והובא ברא"ש שטעם פטור שן ורגל משום שדרכה בכך נתבאר לקמן י"ט ב'. מה שכתב הרא"ש כאן על דברי הרי"ף ללמוד שדרכה על עץ ארוך ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד שפטור נתבאר לקמן י"ז ב' בהערה השנייה].
שן ורגל היכא כתיבי [היכן כתובים], דתניא: (שמות כב, ד) "ושלח" – זה הרגל [כִּי יַבְעֶר-אִישׁ שָׂדֶה אוֹ-כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת-בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. רש"י על החומש: "כִּי יַבְעֶר", "אֶת-בְּעִירֹה", "וּבִעֵר" – כולם לשון בהמה כמו אנחנו ובעירנו. "כִּי יַבְעֶר" – יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו, או בשלוח את בעירה או בבעור. ופירשו רבותינו "ושלח" הוא נזקי מדרך כף רגל, "ובער" הוא נזקי השן האוכלת ומבערת], וכן הוא אומר: (ישעיהו לב, כ) "משלחי רגל השור והחמור".
"ובער", זו השן וכן הוא אומר: (מלכים א יד, י) "כאשר יבער הגלל עד תומו". [לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ]
[הגלל. היינו שן. שפעמים מגולה ופעמים מכוסה. וכתיב ביה יבער. לישנא אחרינא, גלל זה רעי. שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה. רש"י כאן.
רש"י על מלכים: "כאשר יבער" – המבער את המאכל בפיו לעשות גלל כך אבער אחריו עד תומו].
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 