גיטין – דף ע"ד עמוד ב'

[משנה גיטין ע"ד א':
"הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן. על מנת שתתני לי מיכן ועד שלשים יום, אם נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת.
אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה"]

"אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן כו".

מאי תנא דקתני "מעשה"? [אין דרך המשנה להביא מעשה אלא אם כן כראיה או סתירה לדין שנאמר]

חסורי מיחסרא והכי [וכך] קתני [מתקן לשון המשנה]: אם אמר לה [הרי זה גיטך] על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו, איצטליתי דוקא קאמר לה [ואינה מגורשת]. רבן שמעון בן גמליאל אומר תתן לו את דמיה [דלא איכוין אלא להרווחה דידיה. רש"י]. ואמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה נמי [גם] בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבי אסי מרבי יוחנן, הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולים לך, מהו
[מי הויא הך מחילה קיום תנאי כאילו נתנתן לו או לא. רש"י]?

תיבעי [יש לשאול] לרבנן [דאמרי דמים לאו במקום איצטלית קיימי, ודמים לאו איצטלית הן, אבל הכא [כאן] הא אחלינהו והוי כאילו קבל מעות ממש דמחילה כקבלה. רש"י], תיבעי לרבן שמעון בן גמליאל [כלומר השאלה אינה רק לאחת מהשיטות אלא לפי כל אחת מהן יש מקום להסתפק]. תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם [שם] אלא דלא אחלה גבה [שלא מחל על מה שהתנה אצטליתי ולא דמים], אבל הכא [כאן] הא קאמר לה מחוליה לך [ויתכן שמועילה מחילתו להחשיב שהתנאי התקיים]. או דלמא [שמא] אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא דקא מפייסה ליה בדמי [שמפייסת לו בדמים, כלומר שמשלמת דמי הדבר שהתנה עליו] אבל לגמרי [שלא תיתן לו מאומה] לא.

אמר ליה [רבי יוחנן לרב אסי] אינה מגורשת.

איתיביה [השיב רב אסי לרבי יוחנן ממשנה בנדרים ס"ג ב'] "האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי [אסר עליו הנאה מנכסיו באיסור נדר] אם אי אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין. רבי מאיר אומר אסור [להנות מנכסיו] עד שיתן. וחכמים אומרים אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם [כלומר אין צורך כאן לדין המחודש של התרת נדרים. רש"י: אם רצה הנודר יכול להתירו מאיליו בלא שאלת התרת חכם ואומר לו הריני כאילו התקבלתי אלמא מחילה כקבלה] ואומר הריני כאילו התקבלתי".

הכי השתא [כך עכשיו. לשון תמיהה]? התם [שם] לצעורה קא מכוין [כשהתנה שתתן לו מאתיים זוז] ולא ציערה, הכא משום הרווחה הוא [התכוון להרויח כשהתנה. רש"י: שהיה צריך לצורך בנו] והא לא איצטריך.

(הנה אם התנה הרי זה גיטך על מנת שתצומי יום שלם, ואחר כך מחל שאינה צריכה לצום, פשוט שלא תועיל המחילה. כיוון שהגט לא נעשה אלא על תנאי שתצום, אין במעשה הגט יותר מאשר גט על אופן שהיא צמה. והיא לא צמה ואל נעשה גט על אופן שהיא לא צמה. לכן אם כעת מתחרט על כך שרצה שתצום עליו לעשות גט חדש שיש בו חלות גם על אופן שלא צמה, ולא יועיל הגט שנעשה רק על אופן שתצום, שהרי אע"פ שמחל היא סוף סוף לא צמה.

ואם התנה שהגט הוא בתנאי שיש עליה לפרוע חוב ממוני כלפיו כמו חובת פרעון של לווה למלווה, פשוט שתועיל מחילה ולומר הריני כמו שהתקבלתי שבזה מתקיים פרעון החוב כמו לגבי מלווה.

הספק הוא באמדן הדעת של המתנה, האם כשאמר על מנת שתתני לי מאתיים זוז התכוון שהתנאי הוא מעשה של ציעור כמו לצום, ואז לא תועיל מחילה, או שהתנאי הוא שיהיה חיוב מממוני ואז תועיל מחילה.

הביאי לי אצטליתי בפשטות הכוונה למעשה ולא לחוב. ואעפ"כ לרבן שמעון בן גמליאל מועיל שתתן לו דמיה. כיוון שזה אופן של קיום המעשה ואפשר שנחשב כמו קיום ממש. וכמו בעל מנת שתצומי שיש מקום לומר שאם רק שתתה ולא אכלה אפשר שקיימה את התנאי. אבל אם נפרש שתתני לי מאתיים זוז הוא מעשה של ציעור כמו תצומי ולא חוב ממון, הרי ייתכן שאף שמחל לא נתקיים המעשה כמו במחל על צום.

ולחכמים באצטלתי שהוא מעשה מחייבים לקיים המעשה בדיוק, אבל ייתכן שסוברים שעל מנת שתתני לי מאתיים זוז אין הכוונה למעשה אלא לחוב ממוני ולזה תועיל מחילה.

ולכן דוחה הגמרא את הראיה מהמשנה בנדרים, כיוון שם פשוט שהכוונה לחוב ממוני ולא למעשה של ציעור, ולכן בוודאי תועיל מחילה, ואין ראיה לספק כאן שאפשר שלא התכוון לחוב ממוני אלא למעשה של ציעור, והמעשה לא נתקיים גם כשמחל.

ובלי החילוק בין חוב למעשה היה לכאורה קשה שהיה אפשר לומר באותה מידה התם לצעורה נתכוון והא לא אצטריך שכבר אין בלבו עליה, והכא להרווחה נתכוון והא לא הרוויח.

אמנם רש"י לעיל בסמוך לגבי אצטליתי כתב "תתן לו את דמיה. דלא איכוין אלא להרווחה דידיה". ומשמע שסובר שאם לרבן שמעון בן גמליאל היתה כוונת התנאי לעשייה של נתינת האצטלית לא היה אפשר לקיימו בנתינת דמים שבוודאי לא זה המעשה שנאמר בתנאי. אלא לרבן שמעון בן גמליאל גם באצטליתי מתפרש שכוונת התנאי היא חוב לשלם לו טליתו ולכן מועיל נתינת דמים. אלא שלפי זה קשה מה שאמרה הגמרא שאפשר שלרבן שמעון בן גמליאל מועיל באצטלית כיוון שסוף סוף שילמה דמים אבל במאתיים זוז שלא שילמה כלום לא יועיל. ומשמע שגם באצטלית לא תועיל מחילה. ואם הוא חוב ממון למה לא תועיל מחילה.

לכן נראה לבאר באופן אחר, וכן נוחה יותר פשטות לשון הגמרא, שכל שלא התנה בפירוש על מנת שתהיי חייבת לי לזמן קצוב חוב ממון כך וכך, תמיד התנאי מתפרש שהתכוון למעשה ולא לחוב ממון. רק יש לדון לאיזה חלק מהמעשה כיוון. וכגון בתתני לי מאתיים זוז אפשר שאין קפידה אם הניחה את המאתיים זוז על שולחנה ואמרה לו טול והוא נטל אותם, או שאם אמר על מנת שתלכי לעיר פלונית ורכבה לשם על חמור אפשר שאין קפידה בכך, שהאומדנא שעצם מעשה ופעולת הנתינה או ההליכה לא היו חלק מהמעשה שאליו התכוון כשהתנה. וכשכוונת המעשה להרווחה אפשר לומר כמו כן שאין עצם הגעת המעות אליו חלק מהמעשה שאליו נתכוון אלא רק שתהיה לו הרווחה ובזה כל שיכל להרויח ומחל נתקיים מעשה של הרווחה. אבל אפשר גם לומר שרק אם נתנה דמי הטלית נתקיים מעשה ההרווחה אבל לא אם מחל לה ולא הגיע לידיו מאומה)

ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה [אריס מעבד שדותיו של בעל הבית תמורת חלק מהתבואה], כולי עלמא דלו תלת דלוותא [כל שאר האריסים שבמקום זה משקין התבואה שלש פעמים בשנה. רש"י] ואכלי ריבעא [ומנהג האריסין ליטול רביע התבואה בשביל טורח חרישה וזריעה וניכוש והשקאה וכל צרכי השדה. רש"י], את [אתה] דלי ארבעה [השקה את השדה ארבעה פעמים. רש"י] ואכול תילתא [שליש]. לסוף אתא מיטרא [בא גשם. בזמן השקאה רביעית. רש"י].

אמר רב יוסף הא לא דלה [לא השקה השקייה רביעית כיוון שירד גשם ולא היה צריך. ולכן לא נחשב שקיים את התנאי ויטול רק רביע כמנהג שאר אריסים, ולא שליש שפסק לו בעל הבית בתנאי שישקה השקייה רביעית].

רבה אמר הא לא איצטריכא [ומזלו גרם. רש"י. ויטול שליש שנחשב שקיים את התנאי].

לימא [לומר] רב יוסף דאמר כרבנן ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל [דדמים במקום אצטלית הכא נמי [כאן גם] מטר במקום השקאה. רש"י]?

ותיסברא [תבין מעצמך שאינו כך], והא קיימא לן הילכתא כוותיה [כמותו] דרבה [בכל מקום שנחלק עם רב יוסף חוץ משדה ענין ומחצה. רש"י], ובהא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל [דאמר לקמן חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. רש"י].

אלא לעולם כרבנן [שניהם אמרו כשיטת חכמים]. רב יוסף כרבנן [שצריך שיתקיים מעשה נתינת האיצטלית דווקא ולא די בתשלום דמיה וכאן גם צריך שיתקיים דווקא מעשה השקאה]. ורבה אמר לך, אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורה קא מיכוין [דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרינן לצעורה איכוון ולא תלינן למימר להרווחה איכוון לקולא. רש"י], אבל הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך.

[ויקרא כ"ה כ"ט-ל': וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל].

תנן התם [משנה במסכת ערכין ל"א ב']: "בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו [רש"י: הקונה בית בעיר חומה היה נטמן יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו'].

התקין הלל הזקן שיהא חולש [זורק] את מעותיו ללשכה [מתוקנת לכך. רש"י], ויהא שובר את הדלת ונכנס. ואימתי שירצה הלה יבוא ויטול את מעותיו".
ואמר רבא מתקנתו [דאיצטריך לתקוני נתינה על כרחו תהא נתינה. רש"י] של הלל נשמע הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת, על כורחו אינה מגורשת. מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כורחיה דהויא לה נתינה, מכלל [ניתן להסיק] דבעלמא נתינה בעל כרחיה לא הויא נתינה [שאם בכל מקום נתינה בעל כרחו נחשבת נתינה, לא היה צריך הלל לתקן, אלא גואל הבית היה מניח את המעות בחצרו של לוקח ומודיע לו והיה נחשב נתינה כמו בכל מקום ואז היה הבית שלו והיה מותר לו לשבור את הדלת ולהכנס. רש"י: מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לאו נתינה היא, וגבי גט דאיסורא הוא לא תקין הלל [כוונת רש"י שאחרי שתיקן הלל נאמר שמכח תקנת הלל תועיל גם לגבי גט נתינה בעל כרחו, ואמר שמכיוון שתקנת הלל היתה בדיני ממונות אין ללמוד שתיקן גם לגבי איסורים].