רבא אמר [לעולם בדלא כתב לה דין ודברים, ודקשיא לך מה שקנתה אשה קנה בעלה [וקשה כיצד יש חצר שהיא שלה]. רש"י] אטו [וכי] ידה מי לא קניא ליה [האם לא קנויה לו] לבעל [ולקמיה פריך מאי היא. רש"י]?
אלא גיטה וידה באין כאחד [על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו. רש"י]. הכא נמי [כאן גם] גיטה וחצרה באין כאחד. [על ידי קבלת גיטה אינה אשתו ופוקע באותו זמן זכות קניינו להשתמש בחצר נכסי מלוג שלה ונעשית חצרה ביחד עם קבלת גיטה. זהו גדר דין הנלמד מסברא בפירוש מה שאמרה תורה "ונתן בידה", האם באופן כזה גם נחשב שהנתינה היא לידה או שצריך שתהיה ידה לפני הנתינה כדי להחשיב שהנתינה היא לידה].
.
אמר ליה רבינא לרב אשי, רבא [דקשיא ליה לעיל [בסמוך] אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל. רש"י] יד דאשה קא קשיא ליה? נהי [אף על פי] דקני ליה למעשה ידיה [שתקנו חכמים שכל מעשיה שלו], ידה גופה [בעצמה] מי [האם] קני ליה? [לכן אין ללמוד מזה שאומרים גיטה וידה באין כאחד, שידה שייכת לה גם לפני שקיבלה גט. לא רק עצם הבעלות על גוף ידה אינה של הבעל, אלא גם זכות השימוש בידה שייכת לאשה. שרק את הממון שמרויחה מהשימוש בידה הקנו לו, אבל לא את עצם השימוש בידה. שהרי אינה צריכה רשות ממנו לאחוז חפץ בידה ולכן גם מה שאוחזת הגט בידה נחשב יד שלה ולא שלו. ועיין עוד בתוספות. לשון רש"י: נהי דקניא ליה למעשה ידיה, אבל גופא מי קני ליה? וכיון דגופא לא קני ליה מכי יהב [מכשנתן] גיטא לידה נפק [יצא] לה גט מרשותיה, ולא משום דגיטה וידה באין כאחד. הלכך גבי חצר דקניא ליה היכי [איך] מיגרשא?]
אמר ליה [רב אשי לרבינא], רבא יד העבד קא קשיא ליה [שגופו קנוי ומקבל שחרורו בעצמו. רש"י], למאן דאמר [בהאשה נקנית (קדושין דף כ"ב ב') שהעבד קונה עצמו בשטר שיחרור. רש"י] בשטר על ידי עצמו [כלומר בקבלת עצמו. רש"י], יד עבד כיד רבו דמיא? אלא גטו וידו באין כאחד. הכא נמי [כאן גם] גיטה וחצירה באין כאחד.
.
.
ההוא שכיב מרע [חולה נוטה למות] דכתב לה גיטא לדביתהו [שכתב גט לאשתו] בהדי פניא דמעלי שבתא [עם כניסת השבת] ולא הספיק למיתביה לה [לתיתו לה]. למחר תקף ליה עלמא [תקף עליו החולי והרגיש שמותו קרוב. רש"י: והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה]. אתו לקמיה דרבא [באו לפני רבא. לשאלו]. אמר להו זילו [לכו] אמרו ליה: ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא [יקנה לה את אותו מקום שנמצא בו הגט. רש"י: לקנייה הבעל לדוכתא [למקום] דמחית [שמונח] ביה גיטא לאשה בחזקה, דקרקע נקנה בחזקה [חזקה הוא מעשה קניין שעל ידו נקנה הקרקע]], ותיזל איהי [ותלך היא] ותיחוד ותפתח [ותאחז ותפתח. רש"י: תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה [אפשר שלשון הגמרא מתפרש שתפתח כדי שאחר כך תסגור היא לשם קניין]] ותחזיק ביה, דתנן [בבא בתרא מ"ב א']: "נעל [דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא. רש"י], גדר, פרץ כל שהוא, הרי זו חזקה [לקנות. שאין המוכר יכול לחזור בו. דהשתא [שעכשיו] קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו. ותנן [קידושין כ"ו א']: "נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה". רש"י]".
.
.
(רש"י כתב שלא די בכך שהקנה לה את החצר עצמה, אלא שצריך שיקנה לה גם את גוף הגט עצמו בקניין "אגב". קניין אגב הוא קניין של מטלטלין, שעל ידי הקנאת קרקע נקנין המטלטלין עמה אם אמר שמקנה אותם אגב הקרקע, וכהמשנה בקידושין כ"ו א'.
ויש לעיין למה לא די בכך שיקנה לה את החצר בלבד. שכעת נעשה שהגט מונח בחצר שלה וכמו שהניח את הגט בידה. ולקיים "ונתן בידה" אין צריך שיקנה לה בקניין את הגט, שהרי יכול לגרשה בעל כרחה ולתיתו בידה בעל כרחה ואז אינה קונה אותו. וגם יכולה לקנות את הגט בקניין חצר, שמה שמטלטלין מונחים בחצרו של קונה הוא מעשה קניין הקונה אותם, ולמה צריך קניין אגב. ואפשר שבאופן כזה לדעת רש"י חסר מעשה נתינה, והוא כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע שפסול כי חסר מעשה נתינה, וצריך לעשות מעשה הקנאה פעיל מכוחו של הבעל על גוף הגט, ולא רק שתקנה על ידי שחצרה קונה לה, כדי שיהיה נחשב מעשה נתינה של הגט ולא שנעשה ברשותה ממילא בלא מעשה.
אמנם אם הדברים נכונים זהו דווקא בגט שכתוב "ונתן בידה" וצריך מעשה נתינה וטלי גיטך מעל גבי קרקע פסול. אבל בגנב כתב רש"י לעיל עמוד א': "אימא מדעתיה נמי לא תיקני ליה חצרו אם לא משך כגון נכנסה לחצרו ונעל בפניה", ולכן נצרכת הדרשא "המצא תמצא" ללמוד שאין צריך דווקא מעשה משיכה אלא די בכך שנכנסה הבהמה מעצמה לחצירו והוא נעל את הדלת כדי להחשיב שעשה מעשה הוצאה מרשות הנגזל והכנסה לרשות עצמו.
ונראה שלגבי גנב מעשה הגניבה הוא אם הרשות והשלטון על הממון עובר מהנגזל אל הגזלן מחמת הגזלן. ולא צריך דווקא חפצא של "מעשה לקיחה" מהנגזל אליו. ולכן די בכך שנעל את הדלת. אבל בגט לא די בהעברת רשות ושלטון על הגט על ידי שכעת הוא מונח בחצירה, אלא צריך פעולה של "ונתן בידה", ואם רק הקנה לה את החצר שהגט בה עדיין אין זו נתינה ורק הקנאה של גוף הגט מחשיבה שיש מעשה נתינה, וצריך עוד עיון. ועיין הערה בתחתית העמוד שחזרתי על העניין באריכות ויתר ביאור)
.
.
אמר ליה רב עיליש לרבא, מה שקנתה אשה קנה בעלה? [ולכן מה יועיל שמקנה לה את החצר, עדיין גם אם קנתה חוזר ונעשה שלו מכח התקנה שמה שקנתה אשה קנה בעלה]
איכסיף. [התבייש. רבא התבייש כיוון שלא ידע תירוץ לקושיא פשוטה. ועדיין לא העלה בדעתו לתרץ שגיטה וחצירה באין כאחד]
לסוף איגלי מילתא דארוסה הואי. [ארוסה היינו שמקודשת אבל עוד לא כנסה לביתו. וצריכה ממנו גט מהתורה אבל עדיין אין לו זכות בנכסיה. לכן מועילה עצת רבא שיקנה לה את החצר שאין כאן מה שקנתה אשה קנה בעלה]
אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה? [אם אמרו בנשואה שהבעל זוכה בנכסים, יאמרו בארוסה? כלומר אם אמרו בנשואה שבעלה זוכה בנכסיה לא אמרו כן בארוסה. וכעת שנגלה שהיא ארוסה יש לתרץ את קושיית רב עיליש שאין כאן מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומועילה עצת רבא לגרשה בהקנאת החצר]
הדר [שוב] אמר רבא, לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה גיטה וחצירה באין כאחד [כעת חוזר בו ואומר תירוץ חדש על קושיית רב עיליש, שאפילו אם היתה אותה אשה נשואה לא היה קשה כיוון שגיטה וחצירה באין כאחד].
והא אמרה רבא מעיקרא [מתחילה. לעיל בראש העמוד אמר רבא כך]? כי אמרה רבא אהאי מעשה אמרה. [כשאמרה על מעשה זה אמרה. מה שהובא בשם רבא לעיל בראש העמוד נאמר על אותו מעשה שעליו הקשה רב עיליש, ונאמר לפי התירוץ האחרון של רבא על קושיית רב עיליש]
.
.
(כתבו בתוספות:
מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואם תאמר והא אמרינן בחזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א ב') "במתנה [שאם הקנה לה הבעל נכסי מלוג] קנתה ואין הבעל אוכל פירות"?
[רב עיליש הקשה על רבא, שלא יועיל להקנות לה חצר כיוון שגם אם תקנה את החצר מייד היא תחשב שוב חצר של הבעל כי מה שקנתה אשה קנה בעלה (ועוד לא ידעתו שיש לומר גיטה וחצירה באים כאחד). והתוספות מקשים על דברי רב עיליש, שהדין הוא שאם נתן לה במתנה חצר של נכסי מלוג, דהיינו נכסים שהכניסה לו בנדוניא ויש לו זכות אכילת פירות בהם (אכילת פירות פירושה כל השתמשות), מועילה מתנתו שלא תהיה לו יותר זכות אכילת פירות והשתמשות. מה שחצר נחשבת כידה לעניין קיום "ונתן בידה" מסתבר שתלוי בזכות השימוש, שמשתמשת בחצר להחזיק שם חפצים שלה וכמו שמשתמשת בידה, ולכן כיוון שמועילה הקנאת הבעל שהיא תאכל פירות לא קשה מה שהקשה רב עיליש למה מועילה הקנאת הבעל. וכן בהמשך העמוד מבואר שאם השאיל הבעל בחצירו מקום לאשה יכולה לקבל שם גט, אע"פ שיש לה בקרקע רק שימוש ולא בעלות על גופה.
לעיל עמוד א' מבאר רש"י שהדרשה היא "ונתן" מכל מקום וגם בחצרה. ומה שכתוב "בידה" בא ליתן דין והגדרה מה נחשב חצרה, שצריכה להיות דומה לידה. ולומדים מזה שצריכה חצרה להיות משתמרת לדעתה. והסברא שהדמיון שהצריכה תורה שתדמה חצרה לידה הוא לגבי ההשתמשות בחצר שדומה להשתמשות בידה]
ואומר ר"י דהכא איירי [שכאן מדבר] בשאלה [מן הסתם לא היתה כוונת הבעל לתת את החצר לגמרי במתנה, אלא רק להשאיל אותה לזמן כדי שתקנה את הגט, ואחר כך תחזור החצר להיות שלו. ועשה קניין חזקה רק להשאיל לה] דלא אלימא כמו מתנה, ובמתנה דוקא אמרינן קנתה ואין הבעל אוכל פירות [ואילו בשאלה הקניין אינו חזק ואינו מועיל להפקיע זכות אכילת פירות של הבעל ולכן הקשה רב עיליש שגם אחרי ההקנאה עדיין החצר של הבעל].
ורבינו תם מפרש דאע"ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות, כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרינן בחזקת הבתים (בבא בתרא שם) [אחרי שהקנה לה הבעל את החצר הדין הוא שהיא אוכלת פירות וזכות השימוש שלה, אבל אם מכרה את החצר לאדם אחר אין המכר קיים, שלעניין זה עדיין משועבדת החצר לבעל גם אחרי ההקנאה] חשיב כאילו הוי דבעל [של הבעל] ואינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו ואין תלוי באכילת פירות.
[בנכסי מלוג גוף הקרקע עצמו שייך לאשה. ולבעל יש בו שני שעבודים, האחד לעכב עליה מלמכור לאדם אחר, והשני להשתמש ולאכול פירות. ר"י סובר שכדי להחשיב את החצר כמו יד שלה לגבי נתינת גט די שתהיה לה זכות שימוש. ולא מעכב שהבעל יכול למנוע ממנה למכור לאחר. שמה שתלוי בו הדמיון של חצר ליד הוא זכות השימוש. וזו אכן הסברא הפשוטה.
אמנם רבינו תם מפרש שאע"פ שיש לה זכות שימוש, וגם גוף הקרקע שלה, מה שיש לבעל זכות למנוע ממנה למכור לאחר גורם שאין החצר נחשבת כמו יד שלה לעניין קבלת גט. ולכן אין צריך להעמיד בקניין שאלה, וגם אם הקנה לה במתנה וזכתה בזכות אכילת פירות והשתמשות, עדיין צודקים דברי רב עיליש שאינה יכולה לקנות גט בחצר זו כיוון שהבעל יכול לעכבה מלמכור.
וסברת רבינו תם צריכה ביאור, שהפשטות היא שאפילו אם זכות השימוש שלה מוגבלת, ולמשל שיכולה להניח בחצר חפציה אבל אסור לה לחפור בה בורות, עדיין תהיה החצר דומה לידה לעניין קבלת גט, שהרי עצם הקרקע שלה, ובידה היא משתמשת לקבל חפצים ולכן נחשב שתינה בידה היא נתינה, ואם כן גם אם יכולה רק לקבל ולשמור חפצים בחצירה היא דומה לידה. לכן גם אם לדעת רבינו תם מה שאינה יכולה למכור הוא הגבלה בזכות השימוש עדיין קשה למה מכח זה אין החצר כמו ידה.
ונראה בכוונת רבינו תם, שהנה מה שהבעל יכול לעכב אותה מלמכור לזר אינו משום שדי ברצונו לעכב את המקח, שאין זו סברא שיוכל לעכב עליה למכור את שלה רק כי אינו רוצה בכך. אלא מכח שיש לו קניין מסויים בקרקע, על ידי קניינו ובעלותו הוא יכול לעכב את המקח מכח שאינה יכולה למכור דבר ששייך לו. והנה גוף הקרקע הוא שלה בלבד ואין לו בו כלום. וחכמים הקנו לו רק זכות שימוש ואכילת פירות. ואם יש לו זכות שימוש הרי הוא גם יכול לעכב עליה מלמכור לאחר, כי בזה היא מפקיעה את הקניין שלו להשתמש.
אם במתנתו מקנה לה לגמרי את זכות השימוש, הרי לא היה נשאר לו שום בעלות על הקרקע שמכוחה היה יכול לעכב עליה מלמכור. וקשה איך אומרת הגמרא בבבא בתרא שהקנאתו לה את הקרקע מועילה שהאי תאכל פירות אבל עדיין הוא יכול לעכב עליה מלמכור, שמה יש לו בקרקע שנותן לו כח לעכב. וצריך לפרש שכשמקנה לה את הקרקע לא מקנה לה לגמרי את זכות השימוש אלא הוא והיא נעשים שותפים על זכות השימוש. ושותפות זו מחולקת כך שאת ההשתמשות עצמה היא עושה, אבל הוא נשאר בעלים על זכות השימוש לעניין שיכול לעכב למכור את הקרקע כי במכירה היא מוכרת את זכות השימוש שקנויה לו. שלעניין זה הוא החלק שלו בבעלות על זכות השימוש.
וכמו שיש שותפים על גוף שדה שהתנו ביניהם שאחד הוא ישתמש לבדו, אבל לגבי מכירה לאחר יוכל השותף השני לעכב מכח בעלותו. וכמו שאפשר לעשות שותפות כזו על גוף קרקע, אפשר גם לעשות שותפות כזו על זכות השימוש בלבד. לכן מכיוון שגם אחרי שנתן לה הבעל במתנה את החצר עדיין על זכות השימוש להניח שם חפצים היא לא בעלים לבדה אלא הבעל שותף בבעלות על זכות השימוש הזו לעניין שלא תוכל למכרה לאחר, שוב אין זו חצר שלה לבדה גם לעניין זכות הנחת חפצים, ודי בזה שלא תהיה דומה לידה]
[רבינו תם מוכיח דבריו:] ותדע דהא שני [תירץ] לעיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך, ואע"ג דאכתי [שעדיין] הבעל אוכל פירות כדאמרינן בהכותב (כתובות דף פ"ג א'), אלא הואיל ואם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב חשיב ליה חצרה.
[במשנה בכתובות פ"ג א' מבואר שאם אמר לה רק "דין ודברים אין לי בנכסייך", הוא הסתלק בזה רק מזכותו לעכב עליה למכור את הנכסים לאחר. אבל לא הסתלק מאכילת פירות. ורק אם יאמר "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם" יהיה בזה סילוק גם מזכותו לאכול פירות.
עד כאן רבינו תם אמר שאם היא אוכלת פירות והוא יכול לעכב על המכירה נחשב שאין זו חצר שלה לעניין קבלת גט. שאינה דומה לידה, וביארתי שזה מכיוון שזכות השימוש שותף בה הבעל.
כעת אומר רבינו תם ציור הפוך, שאם הבעל אוכל פירות אבל אינו יכול לעכב על המכירה, שזה הדין באומר דין ודברים אין לי בנכסייך, נחשבת החצר שלה לעניין קבלת גט. ומוכיח מזה שהכל תלוי בזכות לעכב את המכירה ומוכח מזה גם להיפך שאם השימוש שלה והוא מעכב על המכירה לא תחשב חצר שלה. וזה לכאורה מחוסר הבנה. ולקמן בהמשך העמוד מבואר שאם השאיל הבעל לאשה מקום בחצירו יכולה לקבל שם גט אע"פ שיש לה רק זכות שימוש ולא בעלות על גוף הקרקע והרי שתלוי בשימוש.
ונראה בכוונתו שהנה כמו שכתבתי תקנות חז"ל לגבי נכסי מלוג אינן דינים על הגברא איך לנהוג, אלא הם הקנאות ממוניות החלות בזמן הנישואין. מכיוון שהקנו לו זכות שימוש, ולא רק שיכול לאכול משלה כמו אורח על שולחן בעל הבית, לא ייתכן שיהיה שהוא אוכל פירות ולה יש כח למכור. שהרי כשהיא מוכרת הלוקח יאכל פירות. וכיצד יכולה למכור ללוקח דבר שאינו שייך לה אלא לבעל.
ומוכרח מזה שכשאמר דין ודברים אין לי בנכסייך [ולא אמר בפירותיהם ונשאר לו אכילת פירות], אין זה כפשוטו שהסתלק אך ורק מזכותו לעכב על המכירה והשאיר את זכות אכילת הפירות להיות לגמרי שלו. שזה תרתי דסתרי, שאם אכילת הפירות שייכת לו איך היא תוכל למכור דבר שאינו שלה. אלא בהכרח הוא הקנה לה שותפות בזכות אכילת הפירות. וחלוקת השותפות היא כזו שהוא אוכל את הפירות לבדו, והיא שותפה בזכות אכילת הפירות לעניין שיש לה כח למכור אותה לאחר. שאפשר לקנות שדה בשותפות ולהתנות ששותף אחד תהיה לו זכות לבדו למכור את השדה לאחר, והשותף השני יאכל לבדו פירות ולא יכול לעכב על המכירה. וכך הקנה לה שותפות על אכילת הפירות שמכח בעלות השותפות הזו יכולה למכור את השדה ולהפקיע ממנו אכילת הפירות.
אם אדם מוכר לחבירו דקל לפירות ומשאיר את גוף הדקל שלו, שניהם שותפים בבעלות על גוף הדקל. שהלוקח קנה גוף דקל לפירות, כלומר הוא בעלים על הגוף לעניין פירות, והמוכר נשאר בעלים על הגוף לגבי הזכויות הנקראות "גוף" וכגון למכור את גוף הדקל.
לגבי הבעלות על גוף הדקל זוהי שותפות פשוטה ככל שותפים. רק חלוקת זכויות הבעלות בין שני השותפים אינה בשווה כמו שותפות רגילה, אלא חילקו את זכויות הבעלות שלזה שייך גוף הדקל לגבי אכילת פירות, שאוכל פירות מכח שגוף הדקל שלו לגבי זה. והשני מוכר את הדקל כי גוף הדקל שלו לגבי זה.
אם ראובן מכר לשמעון גוף עבד לשימוש בלבד לשלושים יום, והשאיר שותפות לעצמו בבעלות על גוף העבד לעניין לעכב על שמעון למכור ללוי ולעניין שיחזור העבד אליו אחרי שלושים. יש בזה מחלוקת בבבא קמא צ' א' לגבי דין יום או יומיים. דין תורה שאם הבעלים הכה את העבד ולא מת תוך יום או יומיים פטור הבעלים על ההריגה. אבל אם מי שאינו בעלים הכה את העבד ומת מחמת המכה אפילו לאחר הרבה ימים חייב המכה על ההריגה. ושואלת הגמרא מי יהיה נחשב בעלים לגבי דין יום או יומיים לגבי העבד, האם ראובן או שמעון. ותולה הגמרא שאלה זו במחלוקת האם "קניין פירות כקניין הגוף דמי" או לא. מחלוקת זו פירושה שלשניהם יש שותפות בגוף העבד. אבל זכויות הבעלות לא מחולקות בשווה. ויש צד שזכויות ראובן מכריעות יותר ומטות את הכף להחשיבו כבעלים לגבי דין יום או יומיים, וזה נקרא קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, ויש צד שזכויות שמעון מכריעות להחשיבו כבעלים וזה נקרא קנין פירות כקניין הגוף דמי.
באופן זה ממש נדון לגבי השותפות של האיש והאשה בזכות השימוש בקרקע. שהאיש יש לו זכויות בעלות כמו של ראובן, זכויות הנקראות "גוף" שהוא יכול לעכב על המכירה, ולאשה זכות שנקראת קניין פירות שהיא המשתמשת. ולגבי דין שבוחן מבחוץ מי כאן הבעלים העיקרי יש מקום להכריע את הכף שאחד מהם הוא הבעלים והשני לא. כמו בשאלה לגבי העבד מי הבעלים ראובן או שמעון.
ולגבי מי בעלים על זכות השימוש (הנדון לא שייך כלל לגוף הקרקע שהוא שלה, אלא אנו דנים בבעלות משותפת על זכות השימוש בלבד. והדמיון לעבד אינה הקרקע עצמה אלא זכות השימוש לבדה היא כמו העבד, שבזכות השימוש עצמה יש לו שותפות לעכב על המכירה ולה יש בה שותפות להשתמש), לגבי שיהיה נחשב יד שלו לדין קבלת גט, סובר רבינו תם שהדין בזה הוא שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, והשותף שזכותו לעכב על המכירה הוא עיקר הבעלים ולא השותף המשתמש.
וזה מה שהוכיח רבינו תם מתחילת הסוגיא לעיל עמוד א', שבאמירת דין ודברים אין לי בנכסייך הקנה לה שותפות בזכות השימוש לגבי למכור אותה, והוא משתמש בזכות השימוש שהוא אוכל פירות [כי לא אמר בנכסייך ובפירותיהם], וכתבו בגמרא שהבעלות על זכות השימוש מוכרעת שהיא שלה לגבי קבלת גט, וכמו שהיינו אומרים בעבד "קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי" שהשותף המעכב על המכירה הוא נחשב בעל העבד לדין יום או יומיים ולא המשתמש בעבד. ומזה מוכיח גם למקרה ההפוך בנידון דידן, שאם הקנה לה זכות השימוש בחצר לעניין להשתמש, אבל זכות השימוש נשארת שלו לגבי זכויות "גוף", שהוא מעכב על מכירת זכות השימוש, נחשב שהוא הבעלים של זכות השימוש ביחס לקבלת גט, ולכן צדקה קושיית רב עיליש שלא יוכל לתת לה את הגט על ידי שמקנה לה את החצר ואע"פ שמועילה הקנאתו לתת לה אכילת פירות.
עולה מזה שביסוד הסברא לגבי כוונת התורה שחצירה צריכה להיות דומה לידה, מודה רבינו תם לר"י שכוונת התורה שזה תלוי בהשתמשות בחצירה ולא בבעלות על גוף קרקע החצר. ולכן בחצר נכסי מלוג מה שהבעלות על גוף הקרקע היא תמיד רק שלה אינו מעלה ומוריד לגבי דין קבלת גט, והכל תלוי רק בזכות ההשתמשות. ולכן מועל שמשאיל לה הבעל מקום בחצירו אע"פ שהיא רק זכות שימוש.
רק ר"י סובר שלא אכפת לנו הבעלות הקניינית על זכות ההשתמשות אלא תלוי רק מי משתמש למעשה בפועל. ורבינו תם אומר שאע"פ שוודאי תלתה התורה את הדין בהשתמשות בחצר, אין זה תלוי מי משתמש בפועל, אלא מי הבעלים הקנייני על זכות ההשתמשות. וכיוון ששניהם בעלים ביחד על זכות ההשתמשות, צריך להכריע מי יותר נחשב בעלים כמו שמכריעים בעבד אם קניין פירות כקניין הגוף דמי. ועולה מזה שאע"פ שהתורה תלתה את הדין בהשתמשות, אעפ"כ מי שאינו משתמש דווקא הוא נחשב שהחצר היא יד שלו לגבי קבלת גט ולא מי שמשתמש בפועל, כיוון שזה שאינו משמש הוא בעלים קנייני יותר עיקרי על זכות ההשתמשות ממי שמשתמש בפועל. והדברים שמחים ומאירים בע"ה]
ואומר ר"י דאין ראיה [מהסוגיא לעיל שאמר לה "דין ודברים אין לי בנכסייך" והסתלק רק מזכותו לעכב את המכירה ונשאר הוא אוכל פירות ודי בזה להחשיב שהחצר שלה לעניין קבלת גט], דאיכא לאוקומי [שיש להעמיד] בכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" כדפירשתי לעיל. [כלומר לשון הגמרא לעיל עמוד א' "אמר רבי אלעזר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך", היא מקוצרת, וכוונת הגמרא שבאמת אמר לה גם "ומפירותיהם" והסתלק מאכילת פירות. ומפני שהיא זו שאוכלת פירות נחשבת החצר שלה לעניין קבלת גט שהכל תלוי רק במי שבפועל אוכל פירות])
.
.
"והיא בתוך ביתה". [הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת]
.
אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה.
ר' אושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי, היא בציפורי וחצרה בטבריא מגורשת.
והא "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני"? הכי קאמר [כך אמר]: והיא כמי שבתוך ביתה והיא כמי שבתוך חצרה [ואע"פ שהיא בטבריא. רש"י: כמי שבתוך ביתה. כאילו היא בתוך ביתה. ומאי היא? דבעינן דתיהוי חצרה משתמרת לדעתה, כלומר על פיה ועל צוויה [שזה מחשיב אותה כעומדת בתוכה], לאפוקי [להוציא] הא דאמרינן בפרקין לקמן (דף ע"ח א') נתן גט ביד עבדה ניעור אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר עצמו מדעתו. רש"י] דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת.
לימא [לומר. והוא לשון שאלה] בהא קמיפלגי [בזה חולקים] דמר סבר חצר משום ידה אתרבאי [נתרבה. בדרשה "ונתן" מכל מקום. רש"י: הלכך סמוכה לה בעינן דומיא דידה] ומר סבר חצר משום שליחות אתרבאי [ומועיל בריחוק מקום כמו שליח]?
לא. דכולי עלמא [שכל הדעות] חצר משום ידה איתרבאי. מר [עולא] סבר כידה, מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה, ואידך [והאחר. ר' אושעיא] אי [אם] מה ידה בדבוקה אף חצרה בדבוקה [הרי אי אפשר לדמות לידה לגמרי להצריך חצר דבוקה לגופה כמו ידה]? אלא כידה מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה.
.
.
(לבאר עניין חצר אם משום ידה התרבה או משום שליחות, הנה בהקדם, מה שאדם עושה מעשה הגדר בזה הוא שרצונו ודעתו יוצאים לפועל בעולם הגשמי. ואם שובר כד בידו ממש, או שזורק בו אבן, אין שום חילוק לגבי אם נחשב שהוא עשה, שבשניהם היתה הוצאה אל הפועל של רצונו ודעתו. ואין נפקא מינה אם האבן אינה גופו ואינה מחוברת לגופו וחלף זמן בין הזריקה לשבירה. שלגבי שיהיה מעשה שלו לא אכפת לנו גופו. אלא רק שתהיה יציאה אל הפועל הגשמי מכח מחשבתו ורצונו.
לכן אם השליח מבטל דעתו, ואינו מפעיל את גופו מכח דעת עצמו, אלא מבטל דעתו לגבי המשלח ופועל מכח דעת המשלח, לא אכפת לנו שאין זה גופו של המשלח והוא כמו אבן שזרק המשלח שפועלת מכח דעת המשלח אע"פ שאינה גופו, וממש כך הוא השליח שפועל מכח דעת המשלח כמו אבן נזרקת ולא אכפת לנו שאינו גופו.
אי אפשר לעשות שליח להניח תפילין במקומו, או לקים מצוות עונג שבת במקומו, או מצוות עונה במקומו וכל כיו"ב. הטעם הוא שלזה לא די שיהיה מעשה שלו, אלא צריך שיהיה מציאות גופו. וזה תלוי במציאות שמה שגופו רק הוא גופו. שמעשה הנחת התפילין אפשר על ידי שליח, אבל "ידך" ו"בין עיניך" זהו מציאות גופו, וגוף השליח אינו גופו כמו שאבן שזורק אינה גופו.
הנה אבן שזורק ושובר כד, אפשר לומר שחיובו על האבן הוא משום שליחות. שהאבן הוציאה מחשבתו אל הפועל ולכן מעשה האבן הוא מעשה שלו אע"פ שאין האבן גופו. שזה פירוש "שליחות" שמעשה שנעשה על ידי דבר שאינו גופו מתייחס אליו להיות מעשהו כמו מעשה שעשה בגופו. ולא אמרו כן רק משום שזה פשוט ואין צד אחר.
אם נאמר שקבלת גט שאמרה תורה הפירוש הוא מעשה של קבלת גט, הרי כמו שידה מוציאה אל הפועל את רצונה ועושה מעשה של לקבל הגט, כך גם חצירה עושה עבורה את המעשה של לקבל ולשמור את הגט, וכמו שאבן עושה עבור הזורק את מעשה שבירת הכד, ומכח זה מתייחסת קבלת החצר להיות כקבלה שלה. וזהו חצר משום שליחות אתרבאי, ולפי זה אין סברא להצריך שתעמוד ליד החצר. שייחוס מעשה החצר אליה הוא מכח שהחצר מוציאה לפועל את רצונה ולא אכפת לנו היכן היא עומדת. וכמו שזורק האבן לא אכפת לנו היכן הוא עומד כדי לייחס את שבירת הכד אליו. והדרשה חצר דומיא דיד תתפרש רק לעניין משתמרת לדעתה.
הצד של חצרה משום ידה, פירושו שהגט צריך להתקבל בגוף ידה כמו שתפילין צריכים להיות מונחים על גוף ידו. ולא די במעשה קבלה אלא צריך מציאות של קבלת הגט בגופה. ובזה צריך גוף ממש בלי חציצה, ואי אפשר על ידי דבר שאינו גופו. וכמו שאינו יכול להניח תפילין על חפץ שעושה רצונו או איש שהוא שלוחו.
והתורה חידשה שחצר נחשבת למציאות גוף שלה לעניין זה. ודומה למה שבקטנה יד אביה נחשבת יד שלה, ולא משום שליחות אלא כך חידשה התורה שיד אביה יש לה דין של יד שלה, וכמו כן חידשה התורה שחצרה נידונית כאילו היתה ידה.
ולפי זה יש מקום לפרש שהדרשה דומיא דידה מצריכה שתעמוד בצד חצרה כי רק באופן זה נתנה לה התורה דין יד שלה. אם כי כמובן זהו רק צד ואפשר גם שתהיה נדונית כידה אף באינה עומדת בצדה כמו יד אביה.
אחר כך הראו לי לשון הירושלמי גיטין פרק א' דף מ"ג וזה לשונו: "נתן לה את גיטה ואחר כך אמרה תזכה לי חצירי שבעכו אמר ר' חיננא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אילו מי שהיתה ידה ארוכה והושיטה את ידה ונטלתו שמא אינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם אמר ר' אבא מאן אמרה דלא".
יש להאריך בביאור הדברים ואין כאן המקום ורק הבאתיו שמבאר הסברא של חצרה משום ידה שהוא כמו יד ארוכה.
ולפי הסוגיא בבבא מציעא י' ב' אפשר שאין זה גדר הדין, ששם מפרש שלומדים חצר משום שיד שנאמרה בפסוק ונתן בידה פירושה רשות ולא יד ממש וכמו שנאמר ויקח את כל ארצו מידו. ולפי זה אין מקום לדמות חצר ליד ארוכה. ורק אחר כך מביא שם את הברייתא שהוא דרשא כמו כאן. ועיין מה שכתבתי שם בזה.
ודברי עולא כאן הובאו בבבא מציעא י"א ב' ושם הארכתי בביאור דבריו והמחלוקת בינו לרבי אושעיא יעויין שם)
.
.
ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו [לאשתו], הוה קיימא [היתה עומדת] בחצר, אזל [הלך] גיטא נפל בפיסלא [על גבי חתיכת עץ. רש"י], אמר רב יוסף חזינן [רואים] אי [אם] הויא [חתיכת העץ] ארבע אמות על ארבע אמות [ובגובה ג' טפחים. תוספות], פלג ליה רשותא לנפשיה [חולק לו רשות לעצמו. רש"י: ואינו בטל לגבי חצר ואינה מגורשת. ולקמיה פריך היכי דמי], ואי לא חדא רשותא היא [רשות אחת היא].
במאי עסקינן? אילימא [אם לומר] בחצר דידה [דאשה. רש"י] כי הוי ד' אמות מאי הוי [הרי שניהם שלה. רש"י. גם החצר וגם על גבי חתיכת העץ שתי הרשויות הן שלה]?
אלא בחצר דידיה [של האיש], כי לא הוי ארבע אמות מאי הוי [גם כך אינו רשותה]?
לא צריכא דאושלה מקום [השאיל לה מקום בחצירו לקנות גט], דחד מקום מושלי אינשי [משאילים אנשים], תרי [שני] מקומות לא מושלי אינשי. [לכן צריך דווקא חצרו ורשות נוספת על גבי חתיכת העץ לא השאיל לה]
ולא אמרן אלא דלא גבוה עשרה, אבל גבוה עשרה אע"ג דלא הוי ארבע אמות [חולק רשות לעצמו].
ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי [כולהו פיסלא מיקרו [כל חתיכות העץ נקאות פיסלא], ואי הוי להאי [ואם יש לזה] שם לעצמו הוה ליה חשוב ולא בטיל] אבל אית ליה שם לווי אע"ג דלא גבוה עשרה ואע"ג דלא הוי ארבע אמות. [שגדרי דיני התורה מתגלים לפי צורת ושם הדבר בדעת בני אדם. שהתורה תכנית העולם והאדם עולם קטן. ומה שנתנו לו שם מיוחד ולא רק פיסלא מוכיח שנחשב אצל בני אדם ולכן חולק רשות לעצמו]
.
.
– – –
.
.
הערה:
מתוך מכתב בו חזרתי על הביאור בדברי רש"י ביתר ביאור:
לשון רש"י:
דתנן נעל. דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא.
הגמרא אומרת שמקנה לה את החצר בקניין של נעל גדר פרץ שהוא קניין חזקה והוא מהקניינים שקרקע נקנית בהם (כסף שטר וחזקה) ופועל את הקניין על הקרקע של החצר.
עד המילה "דהשתא", רש"י מבאר את קניין הקרקע על החצר מדין קניין חזקה, נעל גדר ופרץ.
אחר כך הוא כותב "דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה".
כאן כבר לא מדובר על קניין חזקה בקרקע, אלא רש"י מוסיף שמלבד קניין הקרקע יש עוד קניין אחר, קניין מטלטלין, נכסים שאין להם אחריות הם מטלטלין, והם נקנים בקניין "אגב" על ידי שמקנה אותם אגב החצר.
המשנה "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות" אין פירושה שהמטלטלין נקנים במעשה של גדר ונעל ופרץ שקנה את הנכסים שיש להם אחריות, כלומר החצר. שמטלטלין אינם נקנים בחזקה. אלא זה מעשה קניין אחר ונפרד של קניין "אגב" שנלמד בקידושין מערים מצורות ביהודה. וקניין זה מתייחס למטלטלין בלבד, הוא תוספת של רש"י ולא הוזכר בגמרא כלל.
יש כאן שני מעשי קניין נפרדים לגמרי. האחד "קרקע נקנית בחזקה" וזה מעשה קניין רק על הקרקע ולא על הגט ויש לו מקור משלו בקידושין, והשני "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות" שזה מעשה קניין רק על המטלטלין ונלמד מפסוק אחר בפני עצמו ונקרא "קנייין אגב", שהוא מקנייני המטלטלין כמו משיכה והגבהה ולא שייך לקנייני קרקע כלל.
נכון שבשביל להקנות מטלטלין באגב צריך להקנות קרקע, אבל האמירה שמקנה מטלטלין אגב הקרקע גורמת שמלבד הקנאת הקרקע בחזקה (חזקה לא מועילה להקנות מטלטלין), נעשה קניין אחר לגמרי כלפי המטלטלין בנפרד ובנוסף לחזקה שהוא "קניין אגב".
ושאלתי למה רש"י הוסיף את קניין האגב כלפי המטלטלין שיפעל הקנאה על גוף הגט, שזה לא נאמר בגמרא כלל, ולא היה די בכך שיהיה רק קניין קרקע על החצר מדין חזקה שנעל גדר ופרץ כפשטות הגמרא. שהרי בקניין הקרקע בלבד יש עשייה של הבעל שגורמת שהגט עבר מחצר שלו לחצר שלה. ולמה זה בלבד לא מספיק להחשב ונתן בידה.
וחיזוק השאלה הוא שבגנב צריך מעשה העברה מרשות לרשות כמו מעשה נתינה בגט, ולעניין חצר הגמרא משווה ביניהם.
ובגנב אם נכנסה פרת הנגזל לחצר והוא נעל את החצר חייב אע"פ שלא עשה כלום בגוף הפרה.
ומה שהעליתי מזה שרש"י סבר שבגט להבדיל מגזילה צריך דווקא פעולת נתינה בגופו של גט. וכשעושה מעשה קניין מטלטלין על הגט שמקנה אותו בקניין אגב זה מעשה נתינה בגופו של הגט. שעושה מעשה קניין מטלטלין על גופו של גט. ומעשה קניין מטלטלין על הגט הוא מעשה נתינה של גוף הגט ולא דומה לטלי גיטך מעל גבי קרקע.
מעשי קניין מטלטלין יש מהם שנעשים על ידי הקונה ויש שנעשים על ידי המקנה. טלי גיטך הוא רק מרשה לה לעשות קניין, והיא עושה מעשה קניין הגבהה והרי היא קנתה את הגט בפעולה שלה ולא הוא הקנה לה בפעולה שלו.
"ונתן בידה" אינו מדבר דווקא על מעשה קניין מדיני ממונות. שהרי נותן לה בעל כרחה ואז לא קנתה כלל. אלא מדבר רק על "מעשה" של נתינה שיכול להיות מעשה גשמי ולא מדיני קניינים. אבל מעשה קניין שמועיל מהלכות קנייני ממון גם נחשב למעשה של "ונתן בידה" מכח שהוא מעשה קניין ומועיל למרות שאין בו נתינה גשמית כמו בקניין אגב. זה יסוד שרואים מכמה סוגיות, שמעשה קניין דיני נחשב כמעשה נתינה למרות שהפסוק ונתן בידה לא דיבר בדווקא על מעשה קניין דיני.
לכן כאן ההקנאה בקניין אגב כיוון שהיא מעשה הקנאה שהוא עושה ולא פעולה שלה, והוא מעשה על גוף הגט, נחשב מעשה נתינה על גופו של גט למרות שמבחינת העשייה הגשמית לא חידש קניין האגב מאומה.
מה שאין כן נעל גדר ופרץ שהוא מעשה שנעשה רק על הקרקע, שמטלטלין לא נקנים בחזקה ואין מעשה קניין זה פעולה על גוף הגט. אלא רק ממילא כתוצאה ממנו עובר הגט מחצירו לחצרה. וגם זה לא דומה לטלי גיטך כי בטלי גיטך הפעולה נעשית על ידה. וכאן היא לא עשתה כלום והוא עשה את הפעולה שגרמה שהגט יעבור לרשותה על ידי שהקנה לה את החצר. והחסרון אינו משום טלי גיטך אלא משום שהפעולה שהוא עשה פעלה ממילא שיעבור הגט לרשותה ולא נעשתה על גופו של גט.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 