גיטין – דף ע"ט עמוד א'

מתני' היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת.

הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת.

גמ' והא לא מינטר [והרי אינו משתמר]? [אויר הגג, דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח [שבא רוח וזורק אותו לפני שינוח], וכי לא שדיה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים מחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר? הא בעינן אויר שסופו לנוח. רש"י]

אמר רב יהודה אמר שמואל בגג שיש לו מעקה עסקינן.

עולא בר מנשיא משמיה דאבימי אמר הכא בפחות משלשה סמוך לגג עסקינן דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי. [בפחות מג' כו'. אויר דמתניתין בהכי עסקינן דהוי כמאן דנח, והלכך קנאתו בהנחתו, דכיון דהגג גבוה י' הוא הויא לה חצר המשתמרת לכל דנייח בגויה [בתוכה]. רש"י]

(כדי שחצרה תחשב כידה היא צריכה להיות משתמרת לדעתה, וצריך שתהא יכולה לשמור מה שבחצר. לפי זה לכאורה כל זמן שהגט באויר אינו גט עד שינוח כיון שכשהוא באויר אינה יכולה לשמור עליו שהרוח יכולה לשאת אותו ולכן אינו דומה לידה. ואילו רש"י כתב שהטעם מדוע אינו גט הוא משום דבעינן אויר שסופו לנוח ולא משום שאינו דומה לידה.

אלא ודאי הביאור הוא שמה שקונה את הגט בעודו באויר אינו משום שמקום האויר עצמו דומה לידה. אלא משום שרואים אותו כאילו הוא כבר מונח על הקרקע ודנים אותו כמונח על הקרקע שתחתיו. המקור לדין זה הוא משום שכך הוא בדעת בני אדם, שמשעה שנכנס לרשותה וסופו לנוח כבר נתפש בדעת בני אדם שיש כאן קבלה בחצר כמו שכבר נח. ולא משום שקבלה באויר היא קבלה אלא משום שהוא נתפש כאילו כבר נח. וכמו שכתבתי בכמה מקומות שהתורה היא תכנית העולם והאדם הוא עולם קטן ולכן יש ללמוד גדרי דיני תורה מדעת בני אדם, וזהו מפתח להרבה סוגיות. דעת בני אדם אינו תלוי במה שאנו רואים אלא בדעת אדם הראשון ורק מי ששכלו ישר לגמרי כך דעתו שהאלוהים ברא את האדם ישר ואחר כך ביקשו חשבונות רבים. ולכן הוא הלכה שאומרים חכמים ולא אומדן בעלמא שאי אפשר לאמוד את זה ללא יושר שכל גמור שהוא רוח הקודש של חכמים. יש סיפור מעשה באחד הגדולים שתלמיד שאל אותו הסבר לעניין קלוטה כמי שהונחה דמיא שהרי אינה באמת מונחת ומה הסברא לומר כך, וענה לו תרחיב את השכל עד שתראה שהוא עניין מובן כמו שהוא ולא צריך הסבר.

מבואר שאם נקלט באויר הגג בגובה פחות מג' טפחים הרי הוא גט אע"פ שאפשר שהרוח תזרוק אותו אל מחוץ לגג. שבתחילה תירץ שיש לגג מעקה והרוח לא תזרוק את הגט מחוץ לגג, ואחר כך תירץ באופן אחר שאע"פ שאפשר שהרוח תזרוק אותו מכל מקום מתגרשת בו כיוון שהוא פחות מג' טפחים וכגג דמי.

הדין של ג' טפחים אינו משום שכל שסופו לנוח כאילו כבר נח, אלא כמו שכתב ברש"י עירובין י"א ב': "דכל בציר [פחות] משלשה גובה ארעא סמיכתא היא". כלומר כל האויר שפחות מג' טפחים מעל הקרקע הוא סמיך ונחשב כגוף הקרקע. ואם הגט שם, מכח זה הוא נחשב על הקרקע ולא משום שסופו לנוח.

סופו לנוח הוא הסתכלות בגט עצמו, ולכן אם הרוח יכולה להעיף אותו לא רואים שכאילו נח משום שסופו לנוח. אבל ג' טפחים ארעא סמיכתא הוא הסתכלות בקרקע כאילו היא נמצאת שם, ולכן רואים את הגט כנח ולא אכפת אם יכול לעוף ברוח)

"הוא מלמעלה". [הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת]

והא לא מינטר? [דקסלקא דעתך שהגג גבוה מחומת החצר, והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באת דליקה, דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. רש"י]

אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות [של חצר. רש"י] עודפות על העליונות [עודפות על מעקה של גג. דכי נפיק מגג מטא [בא] לאויר מחיצות חצר. ומשום הכי בעינן עודפות [ולא די שהן באותו גובה] דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקת הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה יפול לחצר. רש"י. ומחמת המחיצות אין הרוח יכולה להעיף את הגט וכמו לעיל בגג שיש בו מעקה]. וכן אמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. וכן אמר עולא אמר רבי יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות.

אמר ליה ר' אבא לעולא, כמאן [כמי] כרבי דאמר קלוטה [ בתוך האויר. רש"י] כמי שהונחה דמיא? [כמי שהונחה לארץ. דתניא הזורק בשבת מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, רבי מחייב [משום מטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד שבאמצע] וחכמים פוטרים. רש"י]

אמר ליה אפילו תימא [תאמר] רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי [שימור] הוא והא קא מינטר.

וכן אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. אמר ליה רבי זירא לר' אסי כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אמר ליה אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מינטר.

(מלאכת שבת של טלטול מרשות לרשות מצריכה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד. הנחה לגבי מלאכת שבת אינה דומה לקבלת גט ביד. גט צריך שיהיה "ונתן בידה" שיתקבל ביד עצמה, ולכן צריך שנראה כאילו נח על גוף היד, או החצר שדינה כיד. וזה על ידי שכל שסופו לנוח כאילו נח, והמחיצות נצרכות רק כדי לשמור על הגט שלא יעוף ברוח אלא ימשיך בנפילתו על הקרקע ובזה נדון כאילו כבר נפל.

לגבי הנחה בטלטול בשבת אין צריך דווקא "בידה", ואין צריך דווקא קבלה בגוף הקרקע. אלא גדר הנחה הוא שיהיה "קלוט" ברשות. לדעת רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא זהו משום שהמחיצות גורמות שנראה את כל מה שבין המחיצות כאילו הוא מלא לעניין להחשיב שמה שנמצא שם קלוט ברשות [זהו לפי סוגייתנו. ולמסקנא במסכת שבת זהו דווקא כשיש גג ועל ידי הגג אנו רואים שכל מה שתחת הגג כאילו הוא מלא. ודעת רבי עקיבא במסכת שבת שאין צריך גג ומחיצות אלא כל שהוא באויר הרשות נחשב קלוט באותה רשות. עיין כל זה בתוספות כאן].

ולרבי ורבי עקיבא במסכת שבת החפץ נחשב קלוט ברשות גם אם אין סופו לנוח וגם אם יכולה הרוח להעיף אותו אל מחוץ לרשות לפני שינוח. שאין הקליטה משום שסופו לנוח אלא מציאותו באויר הרשות היא עצמה נחשבת קליטה. לרבי משום שהמחיצות או הגג מחשיבים את האויר כמלא ולרבי עקיבא אף בלא זה.

לכן גם אם חכמים חולקים על הסברא לגבי שבת שעצם המציאות באויר נחשבת שהחפץ קלוט ברשות אע"פ שאין סופו לנוח ויכולה הרוח להעיפו, יכולים להודות לסברא שאם סופו ליפול על הקרקע נחשב שכבר נפל ויועיל זה לגבי גט אם הוא נשמר על ידי המחיצות שלא תעיף אותו הרוח.

ואפשר שלחכמים לא יועיל לגבי הנחה בשבת לומר שסופו ליפול כאילו נפל כבר גם אם יש מחיצות ששומרות מפני הרוח. שבגט שצריך נתינה לידה כל שסופו להינתן נחשב כנתינה כבר מעכשיו. שלגבי העברת חפץ מיד אדם ליד אדם בעיני בני אדם כבר רואים שקיבל את החפץ כל שסופו לנוח. אבל יתכן שגדר קלוט ברשות שצריך בשבת שאינו העברה בין בני אדם הוא דווקא אם קלוט ממש, ולא מועיל מה שסופו להיות קלוט. ולחכמים שקלוט זהו רק במונח על הקרקע ולא באויר לא יועיל סופו ליפול בשבת.

אחר כך הראוני לשון הירושלמי שבת פרק י"א הלכה א': "מה בין גיטין מה בין שבת [שבשבת רבי אומר קלוטה כמי שהונחה ובגיטין הוא משום סופו לנוח]? אמר רבי אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאיליה, ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה".  וזה קרוב לדברים שכתבתי)

"נמחק". [הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה. [כשזרקו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד. רש"י], אבל נמחק דרך עלייה [אע"פ שיצא מאויר הגג לאויר חצר ומחיצות התחתונות עודפות. רש"י] לא. מאי טעמא? מעיקרא לא למינח קאי. [דדרך סילוקו [עלייתו לצאת מהגג] לא מיקרי נתינה, אלא דרך הנחתו לבא לרשותה. רש"י]

"נשרף".

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא שנו אלא שקדם גט לדליקה [שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. רש"י], אבל קדמה דליקה לגט לא. מאי טעמא? מעיקרא לשריפה קאזיל [מתחילה לשריפה הולך].

(לעיל ע"ח ב' אמרינן: "הכא במאי עסקינן בעומדת על גב הנהר דמעיקרא לאיבוד קאי". ופירש רש"י: דאויר שאינו ראוי לנוח לא קני.

לכאורה יהיה הדין שאם אחרי שזרק התחילה השריפה בעודו בדרך עליה, ולפני שהחל בדרך ירידה כבר יש שריפה, אינו גט. אע"פ שאחרי שהתחיל דרך ירידה עוד לא נשרף, ורק יש אש בינו לקרקע. שלפני התחלת דרך ירידה כבר יש אש, וכשהתחיל דרך ירידה כבר אין סופו לנוח. וכדי שיהיה גט צריך שיתחיל בדרך ירידה ועדיין אין אש ואז קונה משום שסופו לנוח, וכבר היא מגורשת, ואז נעשתה אש ומעכשיו אין סופו לנוח אבל כבר נתגרשה מקודם. ולא משמע כן פשטות לשון הגמרא שקדם גט היינו דווקא שהתחיל כבר דרך ירידה.

והנראה בזה שהנה אם זורק מהגג לחצרה ויש מחיצות ולא יעוף ברוח, אם לפני שזרק כבר יש גשם ובידוע שימחק לפני שינוח על הקרקע, או לפני שזרק יש כלב ובידוע שיקלוט אותו הכלב לפני שינוח, הגט כשר משום שסופו לנוח. כן משמע מרש"י בתחילת העמוד.

הטעם בזה הוא שאם נסתכל רק על הגט ומסלול מעופו ועל החצר, אם יש רוח ואין מחיצות אין סופו לנוח. אבל אם יש מחיצות, הרי מצד הגט והחצר סופו לנוח, ומה שהגשם והכלב יגרמו שלא ינוח הוא עניין חיצוני ואינו בעצם מעשה הנתינה.

משל לזה, שאם אדם זרק כלי מהגג, בבבא קמא י"ח ב' יש צד שכבר מתחילת הנפילה דינו כשבור, ואם קדם אחר ושברו במקל פטור שכבר דינו כשבור מתחילת הנפילה. [בתר מעיקרא אזלינן]

אבל אם הכלי עומד על הקרקע ועף עברו חץ ובידוע שישבר, אם קדם אחר ושברו חייב עליו כיוון שאין דינו כשבור. וכל שכן אם הודיע המלך שעוד זמן מועט ישברנו וקדם אחר ושברו חייב כיוון שאין דינו כשבור. שהחץ והמלך הם מקרה חיצוני ואינו בעצמות החפץ. מה שאין כן כשהחפץ נופל לצד אחד של הספק שם נחשב שמה שעתיד להישבר זהו כבר בעצמותו של החפץ ולכן כבר דינו כשבור.

גם לעניין שוויו של החפץ אם הוא כעת נופל מהגג יש צד שאין לו שווי. שהשווי הוא לפי כמה שנמכר בשוק, ואם יציע למכרו בשוק לא ישלמו בעדו. אבל כלי שמונח בבית, ויש אריה בדרך אל הבית, בוודאי שוויו הוא כפי שנמכר בשוק לולא היה שם אריה. ולא אכפת לנו ששום אדם לא ישלם בעדו בגלל האריה. שהאריה הוא מקרה חיצוני ואינו בעצמותו של הכלי.

כך גם אם מסלול הזריקה של הגט הוא כזה שסופו לנוח בחצר, והחצר אינה נהר אלא קרקע, הרי מצד עצמו סופו לנוח. ומה שיש גשם או כלב הוא מקרה חיצוני ואינו קובע דין מעשה הנתינה.

לכן אם זרק ובזמן שהגט בדרך עליה כבר נפלה דליקה, הוא כשר, כיוון שהתחיל דרך ירידה מעל האש ואז נתגרשה משום סופו לנוח אע"פ שהוא מעל האש.

והטעם שאם קדמה דליקה לעיקר זריקת הגט אינו גט, אינו משום אין סופו לנוח, אלא כפשטות לשון הגמרא "מעיקרא לשריפה אזיל". וזהו אע"פ שיש כאן סופו לנוח, מכל מקום מה שתחילת הזריקה היא במצב שיש כבר אש גורם חסרון אחר ב"ונתן בידה", שצורת המעשה היא איבוד גט ולא נתינת גט. וזה חסרון בפני עצמו ולא משום שאין סופו לנוח. ולכן כאן לא דחק רש"י את לשון הגמרא ולא פירש משום אין סופו לנוח. ודווקא בזורק על נהר לעיל כתב שזהו משום אין סופו לנוח. ששם החסרון הוא בקרקע עצמה ולא במקרה חיצוני ולכן דינו כאין סופו לנוח. ושם גם יש את החסרון של מעשה שצורתו מעשה איבוד והפסד ולא מעשה נתינה. ופשטות הגמרא שמטעם זה אינו גט, רק מכיוון שבאמת גם אין סופו לנוח שהוא הנדון בסוגיא מקודם וכבר ידוע לנו, אין צריך להגיע לדין חדש "מעיקרא לאיבוד קאי" כפשוטו, ולכן הוכרח רש"י לדחוק שהטעם משום אין סופו לנוח. והדברים נכונים בע"ה)

אמר רב חסדא רשויות חלוקות בגיטין. [אם השאילה הבעל מקום בחצירו לקבלת גיטה, לא השאילה גגו או ביתו. ולא אמרינן לא קפיד. דתרי מקומות לא מושלי [משאילים]. משום דמייתי עלה ראיה ממתניתין נקט לה הכא. רש"י]

אמר ליה רמי בר חמא לרבא, מנא ליה לסבא הא? אמר ליה  מתניתין היא: "היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע גט לאויר הגג הרי זו מגורשת".

במאי עסקינן? אילימא [אם לומר] בגג דידה [שלה] וחצר דידה למה לי אויר הגג? [גם אם יפול לחצר הרי זה גט]

אלא בגג דידיה [שלו] וחצר דידיה, כי הגיע לאויר הגג מאי הוי?

אלא פשיטא בגג דידה [שלה] וחצר דידיה [שלו].

אימא [אמור] סיפא: "הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת". ואי [ואם] בגג דידה וחצר דידיה אמאי מגורשת? אלא בגג דידיה וחצר דידה.

רישא בגג דידה וחצר דידיה, סיפא בגג דידיה וחצר דידה?

אלא לאו דאושלה מקום. דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי. [מכיוון שלא מסתבר להעמיד רישא באופן אחד וסיפא באופן אחר, מפרש שהחצר והגג שניהם של הבעל, וכשזרק לה את הגט השאיל לה מקום ברשותו לקבל אותו ולא פירש אם משאיל גג או חצר אלא השאיל סתם. ומוכח שבמשאיל סתם לא השאיל לה גם את החצר וגם את הגג, אלא רק את המקום שאליו זורק את הגט אם גג ואם חצר. שאם לא כן והשאיל לה גם את החצר וגם את הגג יקשה למה לי אויר הגג כמו שהקשה לעיל בחצר שלה וגג שלה]

אמר ליה מידי איריא [האם כך דווקא]? דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא. רישא בגג דידה וחצר דידיה [ובעינן אויר הגג. רש"י], סיפא בגג דידיה וחצר דידה [מיגרשא באויר חצר. אבל אי תרוייהו [אם שניהם] דידיה ואושלה מקום, אימא לך דלא קפיד. רש"י].

אמר רבא שלש מדות בגיטין [חלוקות מדין שאר איסורין. רש"י]:

הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה הני מילי [דפליגי רבנן. רש"י] לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא [שמירה מהרוח שלא תעיף את הגט ולא יהיה דינו כסופו לנוח] והא מינטר [והרי הוא שמור. וביארתי לעיל].

והא דאמר רב חסדא נעץ קנה [בחצר גבוה ממחיצת החצר. רש"י] ברשות היחיד ובראשו טרסקל [סל], וזרק [מרשות הרבים. רש"י] ונח על גביו, אפילו גבוה מאה אמה חייב, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע [ונח על גביו חייב. דהויא לה הנחה ברשות היחיד שאויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, אע"ג דאויר רשות הרבים אינו למעלה מעשרה, כדאמרינן במסכת שבת (דף ז' ב', ח' א'). רש"י], הני מילי [דהוי כמונח לארץ לענין שבת. רש"י] לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא והא לא מינטר. [אבל אם היה חצר של אשה וקנה נעוץ גבוה מן המחיצות אינה מגורשת שאין סופו לנוח לארץ דרמי ליה זיקא חוץ למחיצות. וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר. רש"י]

(הטרסקל עצמו אינו נדון כרשות היחיד כיוון שאין בו ד' על ד'. אלא נחשב הנחה ברשות היחיד מכח קרקע ומחיצות של רשות היחיד שתחתיו, וכל שקלוט באויר אותה קרקע נדון כקלוט בקרקע. ומשום כך הוי כמונח לארץ ולא משום שסופו לנוח.

בגט ידה אינה צריכה ד' על ד' וטרסקל בעצמו יכול להחשב כיד שלה, שאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר יכולים להחשב ידה לדעה אחת אע"פ שאין בהם רוחב ד'. וכאן שהוא ברשות שלה ודאי יכול להיות הטרסקל עצמו יד. אמנם אינו יד משום שאינו חצר המשתמרת שאינה יכולה לשמור בגובה מאה אמה. ומכח החצר המשתמרת שמתחת לטרסקל לא מועיל כיוון שאין סופו לנוח. וכאן "משום אינטורי" מתפרש משום שכדי להחשב יד צריך חצר המשתמרת, ולא כמו שמתפרש לעיל בסמוך משום ששומרות המחיצות שלא תעיפנו הרוח)

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל, לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו [והא דאמר רב יהודה לא יעמוד אדם על גגו ויקלוט מי גשמים הצפין על גגו של חבירו דהוי מוציא מרשות לרשות [מרשות היחיד אחד לרשות היחיד אחר] אם לא עירבו, שאע"פ שאינם דרים על הגגות שייך נמי בהו [גם בהם] איסור חילוק רשות. רש"י], שכשם שדיורין חלוקין מלמטה כך דיורין חלוקין מלמעלה. הני מילי לענין שבת [הני מילי דחלוקת רשויות גגין כרשויות בתים [שתחתיהם] לענין שבת. רש"י], אבל לענין גט משום קפידא הוא, וכולי האי [וכל כך] לא קפדי אינשי. [אבל בגיטין היו לו שני גגין סמוכין זה לזה והשאילה מקום בזה לקבל את גיטה וקיבלתו בזה, לא אמרינן הכא [כאן] רשויות חלוקות, דהא דאמרן לעיל תרי מקומות לא מושלי אינשי משום קפידא הוא, יש משאיל חצרו ומקפיד על ביתו, אבל כולי האי גגין סמוכין ואין תשמיש רגיל בהן לא קפדי אינשי. רש"י]